ביבי שרון

ביוני 2004 נזקק אריאל שרון לרוב בממשלה שיאשר את תוכנית ההינתקות. ביום שישי, 48 שעות לפני הישיבה הגורלית, הוא פיטר את השרים אביגדור ליברמן ובני אלון, אנשי האיחוד הלאומי, שעמדו להצביע נגד התוכנית. זה היה הצעד הדיקטטורי ביותר שביצע שרון, ואחד החמורים בתולדות הדמוקרטיה הישראלית: שרים פוטרו רק בגלל עמדותיהם, לפני שהתקבלה החלטה ולפני שניתן היה לטעון שהם פועלים נגד מדיניות הממשלה. האם בנימין נתניהו - שהתפטר כעבור שנה מממשלת שרון בגלל אותה הינתקות - הולך באותה דרך? זכותו וחובתו של נפתלי בנט להביע את עמדתו בנוגע למו"מ עם הפלשתינים. אין שום החלטה, אין שום הצעת החלטה, אין שום דבר רשמי. אם בנט היה מדבר נגד החלטת ממשלה לאחר שזו התקבלה - היה מקום לפטר אותו. אבל הוא מדבר לפני, הוא מדבר כדי להשפיע על ההחלטה, הוא מדבר כדי להזהיר ממה שלדעתו מהווה סכנה לבטחונה של המדינה. על זה צריך נתניהו לאיים בפיטוריו? שאלת האחריות הקולקטיבית של שרי הממשלה היא סבוכה. מצד אחד, ברור שהם מחויבים למדיניות ולהחלטות של הגוף בו הם חברים. מצד שני, הם גם נציגי מפלגות המחויבים לעמדותיהן ולקהל מצביעיהן. מצד שלישי, הם גם אנשים בעלי עמדות משלהם. הדרך ליישב את כל הסתירות הללו היא בדיוק בקו שציינתי: הקו המבדיל בין דיון לבין החלטה, בין תוכנית לבין ביצוע. קשה להתנתק מן הרושם, שתגובתו החריפה של נתניהו לדבריו של בנט קשורה ליחסים האישיים הרעועים ביניהם. אם להיות קצת יותר מרושע, אולי אפשר לומר שנתניהו צריך להראות לרעייתו שרה - היריבה/השונאת הגדולה של בנט - שהוא עדיין מתחשב בה. ככלות הכל, יואב יצחק חשף כאן בשבוע האחרון שחשבונו של נתניהו באי ג'רזי נועד לממן הוצאות פוליטיות מחוץ לטווח הווטו של שרה, ושהוא שילם מחשבון אישי שלו החזרים על הוצאות פרטיות ששרה דרשה שהליכוד יכסה. אבל גם בלי ללכת למחוזות הללו, הרושם כאמור קיים ודומה שיש בו מן הממש. צריך לשים לב, שנתניהו עלול ללכת בדרכו של שרון בעוד כיוון: ההתעלמות מהמפלגה שבשמה ובראשה הוא נבחר. בסביבתו של נתניהו מפזרים רמזים על הקמת מפלגה חדשה לצורך העברת ההסכם עם הפלשתינים, לנוכח העובדה שבכלל לא בטוח שיהיה לנתניהו רוב בסיעת הליכוד ובמרכז המפלגה. כזכור, שרון רמס ברגל גסה את הבטחתו להישמע למרכז הליכוד, פרש עם חלק ניכר מהח"כים והקים את קדימה (לאן היא הגיעה זה כבר סיפור אחר; מה שנולד בחטא וחי בעוון, צפוי למות מיתת קלון). הדמוקרטיה הישראלית אינה אישית אלא מפלגתית, וראש הממשלה הוא גם ראש מפלגה שנבחר בידי חבריה ובקולות מצביעיה. מצב בו ראש הממשלה מקפץ בין מפלגות כמו שזמר מסוים מקפץ בין קטינות, הוא פסול מוסרית בדיוק כמו הדוגמה השנייה. אנחנו רוצים להאמין, שפוליטיקה אינה זנות. מצד שני, מראש ממשלה שכבר הודה בניאוף אולי לא צריך לצפות ליותר מדי נאמנות.