אף שמעולם לא נמניתי עם חסידיו של בנימין נתניהו - ולא כל שכן של מפלגתו- "הליכוד" - אני רואה הפעם חובה לעצמי לחזק את ידיו בוויכוח המר שיש לו עם בנט. אחרי ככלות הכל, סירובו של ראש "הבית היהודי" להשלים עם עתידם של המתנחלים תחת ריבונות פלשתינית בשל החשש שיבולע להם - אין לו על מה לסמוך. אין זאת כי אם יו"ר "הבית היהודי" לוקה באנכרוניזם מובהק כאשר הוא מקיש מהפרעות של ימי המאורעות ומלחמת הקוממיות על המציאות העכשווית. הוא רק שוכח שהזמנים השתנו, מה גם שבהסכם עתידי מובטחות לישראל ערובות. אין זאת כי אם בנט פשוט מבקש לטרפד כל הסכם עם הפלשתינים, אם אכן יהיה. מן הסתם יש בכך אות נוסף לסכנה האורבת מהימין הקיצוני. בעוד שבעבר הלא-רחוק היה זה אביגדור ליברמן שהקצין בו מכולם - נעשים עכשיו חילופי תפקידים ושרביט הפיקוד הפנאטי עובר לידיו של נפתלי בנט. דבר אחד ברור: יו"ר "הבית היהודי" עושה כל שלאל ידו כדי למנוע את השגתו של פתרון מתון ומאוזן, שיתקבל על דעת שני הצדדים. פעילותו מתמקדת בלב-ליבו של הסכסוך סביב שאלת הקמתה של מדינה פלשתינית. לצורך העניין משקיע בנט מאמצים בלתי-נלאים כדי לטרפד את ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מלהגיע לאיזשהו "מודוס ויוונדי", שיתקבל על דעת הצדדים הניצים.

מבחן-מנהיגות

אין זה סוד שיו"ר "הבית היהודי" הוא כיום בעל הספקות הרבים ביותר בימין בכל הקשור לאפשרות השגתו של שלום דו-צדדי בתקופה הנראית לעין. הוא מעדיף את הסטטוס-קוו של לא-שלום-לא-מלחמה, שאינו מחייב ויתור על שטחים. למעשה, הוא שולל כל הסכם עם הצד השני, שרק יגבה, לדעתו, מחיר יקר מדי לישראל. הוא דוגל בפה מלא בטרנספר ערבי אל מחוץ לגבולות הקיימים ומתנגד בכל תוקף להקמתה של מדינה פלשתינית עצמאית לצידה של מדינה יהודית. אל מול הקצנה שכזאת, צריך להודות שבנימין נתניהו כיום רחוק מלהזכיר את "חרות" של פעם, שדגלה ב"שתי גדות לירדן - זו שלנו, זו גם כן"; אפילו לא את מנחם בגין, מפקד מחתרת האצ"ל, שהמיר את מדיניות ה"אף שעל" שלו בהחזרת סיני למצרים, בעת שכיהן כראש-ממשלה. המדובר הפעם במבחן-מנהיגות פוליטי-פנימי מכריע לראש הממשלה, כשמולו ניצב לא רק בנט, אלא כל האגף הקיצוני במפלגתו, הכולל את ציפי חוטובלי, מירי רגב, דני דנון, יריב לוין ומשה פייגלין. במבחן המאיים הזה צריכה להיות ידו של ביבי המתון על העליונה.