חובת התרומה או במלים אחרות הנתינה על-ידי הפרט לטובת הכלל, מהווה נדבך חיוני ביותר בקיומה של חברה ובייחוד אצל עם ישראל, שהיה מפוזר בין העמים וחלק ניכר ממנו עדיין מפוזר, או שהוא מתפזר מרצון, בין העמים בארצות שונות.
מצב זה של העם מחייב סולידריות ועזרה הדדית, לכן כל אחד מבני עמנו, היושב בנכר צריך לדאוג לעצמו כי הוא ניתק עצמו מרצונו או שהיה מנותק שלא מרצונו. כאשר קורה אסון לעמנו (והשבוע מתקיים יום הזכרון לשואה שהתרחשה בדורנו), מצבו של כל אחד דומה למצבם של בני אדם הנמצאים בספינה השטה על-פני הים והיא טובעת בודאות, אזי הקברניט אוטמר לנוסעים: "כל אחד יציל את עצמו" אמרה זו ידועה בצרפתית: Sauve qui peut. אלא שהתרומה והעזרה שנותן כל אחד מאיתנו, מיועדת להציל את האדם מן הטביעה.
על-ידי התרומה שאדם תורם לזולתו מקים בכך דברי חז"ל שאמרו: שכל ישראל ערבים זה לזה ולא חשוב היכן ימצאו בני עמנו, ועל כן תרומתו של אחד מהעם חשובה לאין ערוך, יהא הֶקֶּפָה אשר יהא. דבר זה קבל ביטוי בפרשת תרומה: יִתֵּן תְּרוּמָה אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ.
התרומה כאן איננה אמורה להיות לפי יכולתו הכלכלית של התורם, כי כאן אנו עוסקים בתרומה להקמת המשכן והיא תרומה של חומרים הדרושים להקמתו: זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת וצמר ופשתן ועורות עזים ותחשים (התחש הוא סוג של חיה שהייתה ססגונית בצבעיה והייתה קיימת רק בתקופה ההיא ואיננה מוכרת כיום) ועצי שטים, שהוציאו בני ישראל איתם בצאתם ממצרים כפי שציווה יעקב אבינו לעשות שראה בעיני רוחו את הקמת המשכן והצורך בעצי שטים כפי שפרש זאת רבי תנחומא) ושמן למאור, הוא שמן זית זך, גם בשמים לשמן המשחה. אלה חומרים שהוציאו בני ישראל עמם בצאתם ממצרים. הם נצטוו לתרום ממה שנטלו עמם, לכן נאמר: "כל איש אשר ידבנו לבו".
כשמדובר ב"תרומה", אין הכוונה למעשה חד-פעמי. דבר הנתינה מוכר לנו בחובת נתינת חלק מהכנסותיו של אדם לטובת הכלל וזה לא לפי "כל איש אשר ידבנו לבו", אלא לפי הכנסותיו אלה אולי ה"מעשרות" שבתורה הם כמו מס שמשלם אדם למדינה באחוזים מהכנסתו, וזה כדי לקיים את המדינה ואת צורכי העם היושב בה.
מכאן יוצא שמי שמעלים הכנסותיו ואיננו משלם מהם את האחוז שחייב בו כמס, הוא עבריין על-פי החוק המודרני וחוטא באי קיום מצוות עשה. לית מאן דפליג שפועל יוצא מהאמור שכל אדם חייב לעבוד למחייתו ולתת חלקו מהכנסתו לרשות שתדאג היא לתת למי שידו אינה משגת לספק צורכיו וצרכי משפחתו.
הרשות נוטלת לעצמה את סיפוק צורכי העם. לכן מי שאיננו דואג להכנסה מעבודה, הוא גם איננו יכול לקיים את מצוות התרומה, קרי תשלום המס בימינו, אז אל ינסה להצדיק מעשהו או אי-מעשהו בלימוד התורה. התורה מלמדת שאם אין קמח אין תורה, וקמח לא בא לבד, צריך לעמול להבאתו.
אֵין תְּרוּמָה עַל לֹא מְאוּמָה (דבר מה) וְאֵין מְאוּמָה בְּלִי תְּרוּמָה
וְאַל תָּבֹא עַל עֵינֵינוּ תְּנוּמָה כֹּל עוֹד תִּמָּצֵא נֶפֶשׁ עֲגוּמָה
תְּרוֹם מְהוֹנְךָ וְאַל נָא תֶּחְדַּל לַיָּתוֹם לָאַלְמָנָה לָעָנִי וְלַדַּל
זֶה דְּבַר תּוֹרָה הֶחָשׁוּב מִכֹּל בַּל תֶּרֶף כְּשֶׁיֶּש דַּל חֲסַר כֹּל
כֹּל שֶׁצָרִיךְ לִהְיוֹת בֶּן נֶאֱמַן לְעַם יִשְׂרָאֵל עַם לֹא אַלְמָן
לָשִׂים עַצְמְךָ כְּבוֹנֶה הַמִּשְׁכָּן וּלְהוֹשִׁיט כָּתֶף בָּעֵת וַּבַזְמַן
זֶה הָעִקָּרוֹן בִּפְרָשַׁת תְּרוּמָה חוּשׁ שֻׁתַּף בְּבִּנְיָן וּתְקוּמָה
וּבְחִדּושׁ יָמֵינוּ בְּלִי מְהוּמָה בִּזְרוּעַ נְטוּיָה וּבְיָד עֲלוּמָה
לְשׁכֵּן עַמֶּנוּ בַּשֶׁטַח וּלְהוֹשִׁיבוֹ שָׁם בֶּטַח
