זכורים לטוב מורים לנהיגה אשר הזהירו מתלמדיהם מעבור בחופזם פס הפרדה לבן שמסומן על הכבישים ואמרו משהו מעין, "יהא הפס הזה כחומת בטון בעיניך, והיזהר שבע זהירויות מהאיץ את מכוניתך לתוך החומה פן תיספה חלילה...". לא מיניה כמובן ולא מקצתיה. לא חומה ולא קיר בטון. פס סיד. אלף ביום עוברים ואינם נתקלים בדבר ולא ניזוקים נזקי גוף ולא נספים חלילה ולא כלום סמל. לא יותר. אבל איסור, איסור גמור.
אכן. סמל הוא לעולם לא גופו של דבר אלא ההידברות האינטלקטואלית בין האדם לבין הדבר. הפס אינו חומה. הוא רצועה של סיד המשדר איסור ואומר בהדי הדדיה כי נוצר למנוע התנגשות, לא בינו לבין הרכב, אלא בין בני אדם הנעים זה כנגד זה, כי העובר ונפגע דמו בראשו והעובר ואינו נפגע הוא בר עונשין וכיוצא באלה ראשי פרקים של שיח שאינם קשורים קשר פיזי לפס אלא קשר אידיאי בלבד.
הקם בפני שיבה אינו נדון על-פי הפעילות הגופנית שביצע אלא על-פי האמירה שבקימה המשדרת כיבוד הזקן ומקדשת תרבות של הערכת האדם מכוח צלם האלוהים שהוא נושאו בכל שנותיו ולא מכוח התועלת המדידה שיכולים זולתו או החברה כולה להפיק ממנו. כיוצא בזה הכיסא הריק בליל הסדר, אינו מכריז על עצמו שהוא כיסא, ולא שאין יושבים עליו, אלא הוא כאומר שיש מי שמנוע לבוא ולהסב, ועוד הוא אומר שהוא מודיעו לרחוק בשביה שזוכרים אותו ולקרוב כי אנושיותו נמדדת על-פי מה שהוא מושבע לא לשכוח.
אין בכל אלה חידוש. אנו מוקפים סמלים ומאוגדים באגודה אחת היודעת לראות בהם לא רק את הדבר כשלעצמו אלא גם את האידיאה שבו. כל העולם כולו ניזון מאותיות שאינן אלא סימבולים להגאים ולעיצורים שהם עצמם סמלים למה שמשתדר מתוכם, והצעקה אינה קול, והשתיקה אינה אילמת, וספרות אינן מספר, ומספר אינו פריט או פריטים הרבה, ויש פריט שהוא שה ומתפרש ממנו קורבן ויש אחר שהוא זאב ומתפרש ממנו רודף.
נפח תעבורת המחשבות המופשטות וההתייחסויות החומריות של האדם אל עולמו, אל חייו ואל המידות המיישרות אורחותיו, מוכפל שבעים מונים באמצעות הקיום הכפול של דבר שהוא בעת ובעונה אחת גם הדבר עצמו גם השיח שהוא משוחח עם המתבונן בו. גם בעלי החיים שהטבע צייד אותם באפוסמטיזם, בצבעים המשדרים אזהרות, וגם בני האדם שמניפים דגלים צבעוניים להודיע באמצעותם מה מניע אותם ומה קדוש בעיניהם - מוצאים עצמם באגודה עולמית אחת היודעת את סוד קסמו הטרנס-ארצי של הסמל שהוא לעולם דבר ולעולם דבר אחר.
כל העולם כולו אומר פחד בשבעים לשון ומפחד בשפה אחת, אומר 'למה עזבתני' באלפי שפות ובוכה בכייה אחת, שר אהבה באינספור שירים המתחרזים בריבוא מיני חרוזים והנשיקה היא אהבה אחת באשר שם חובקת האם בר בטנה ואיש ואישה יודעים זו את זה וזה את זו ברגע מופלא שלעולם לא תהיה לו שפה אלא שפתה האוניברסלית של אותה נשיקה.
הברזל ברזל הוא מתכת. אבל אמירתו כנראה אינה "אני מתכת" אלא אולי, "אני מלחמה". בי"ג דברים שהתנדבו ישראל למשכן על-פי הפסוק "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ..." [שמות כ"ה, ב'], ואלו הם זהב, וכסף, ונחושת, תכלת, וארגמן, תולעת שני, ושש, ועזים, אילים, תחשים, שטים, שמן, סמים, "והבשמים הם בכלל השמן הואיל ואינם בעין והנשיאים הביאו את האבנים" [על-פי פירושו של "חזקוני" שם]. אין ברזל. "סוד העדרו של הברזל ידוע", אומר רבי אברהם אבן עזרא, שברזל הוא כלי מלחמה ממנה עושים את החרב והחרב מלאה דם והוא מוסיף, כי הכתוב מעיד על בנין מקדש שלמה כי "הַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה, וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל כְּלִי בַרְזֶל לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ" [מלכים א', ו', ז'] וכן "וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל" [דברים כ"ז, ה'].
יכול היה אבן עזרא לסמוך על הפסוקים בספר שמות האומרים כי מלכתחילה "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ..." אבל אם ייראה בעיניך כי מזבח אדמה אינו עמיד או מהודר דיו, "וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי" - או אז - "לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית (מסותתת) כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ" [שמות כ', כ"א-כ"ב]. הברזל, סמל החרב, והחרב סמל המלחמה, מחלל את המזבח, סמל השלום. שתי האידיאות, אינן יכולות לדור בכפיפה אחת, והמשכן - המקדש, שלגופו של דבר הם מקום תפילה, אינם רק מבנים אלא גם סמלים של התפילה, והיא סמל אמונת המתפלל ויותר מזה של מי שאליו מתפללים השוכן בליבם, שאחד משמותיו הוא
שלום, אידיאה של
החיים, ואידיאה זאת תובעת שהברזל-החרב, אידיאה של
מוות, תסלק עצמה מתוך מלכות התפילות שהתכנסו במשכן.
המזבח כשישראל מתבשרים כי הם עתידים לעבור את הירדן נאמר להם: "וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ ה' אֱלֹהֶיךָ, מִזְבַּח אֲבָנִים, לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל. אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ..." [דברים כ"ז, ה'-ו']. לא במשכן. על גדות הנהר. רבן יוחנן בן זכאי מוציא על כן את הפסוק מפשוטו כי לדידו הוראתו היא כי יש להרחיק את האידיאה ברזל-חרב-מלחמה לא רק מן המקדש אלא מכל מקום ובכל זמן, והוא אומר על כן "אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה, אבנים שמטילות שלום. והרי הדברים קל וחומר: ומה אם אבני מזבח שאינן לא רואות ולא שומעות ולא מדברות, על שמטילות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים אמר הקדוש ברוך לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל - המטיל שלום בין איש לאיש, בין איש לאשתו, בין עיר לעיר, בין אומה לאומה, בין ממשלה לממשלה, בין משפחה למשפחה - על אחת כמה כמה שלא תבואהו פורענות" [מכילתא דרבי ישמעאל, יתרו-פרשה י"א].
האידיאה פורצת מתוך המזבח ומתוך ההיכל אל כללות החיים. שלום בין אדם לרעהו ובין אומה לאומה הוא טריז בפני פורענות. קדושת החיים אינה בין יריעות המשכן. היא מונחת שם כסמל המקיים שיח ערכי עם כלל האדם. את הסמל, כמו את האידיאה, יש לטפח, יש להזינו ללא לאות הזנה יצירתית. המצוות דואגות לכך. הנה כי כן, הלכה היא בזמן המקדש, ש"כל ערב שבת מלבנים אותו במפה" כלומר מנקים את מזבח האבנים במטלית רכה, ופעמיים בשנה, היו סדים אותו בסיד, "לא היו סדין אותן בכפיס של ברזל (בכפות של בנאים שרגילים לסוד בו, ברטנורא) שמא יגע ויפסול,
שהברזל נברא לקצר ימיו של אדם והמזבח נברא להאריך ימיו של אדם, אינו בדין שיונף המקצר על המאריך" [משנה מידות פרק ג', משנה ד'].
המזבח מאריך חייו של אדם כי הוא, כאידיאה, מוקד הסליחה וצומת המחילה והכפרה, והברזל, כאידיאה, הוא החרב שנועדה לקפח חיי אדם, לקצר אותם. אידיאת החיים הארוכים ואידיאת החיים המתקפחים עוינות זו לזו ואם לא יופרדו בסמלים יש חשש המתאמת חזור והתאמת כי במציאות החוויה לאורכו ולרוחבו של הקיום האנושי יגבר המקצר חיים, הברזל-החרב, על החיים עצמם ויתמלך על הארץ.
הסכין בעולם בו החרב אינה תמה ובו שואלים בכל דור ”הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב" [שמואל ב', פרק ב', כ"ו] ואין משכן ואין מזבח, מטפחת המסורת היהודית את הזהירות הקיומית מפני אידיאת המלחמה באמצעות סמלים של יום-יום המצטופפים להם בכל מקום ומקום. הנה כי כן פוסקת ההלכה "
שאסור ליכנס לבית הכנסת בסכין ארוך לפי שהתפילה מארכת ימיו של אדם והסכין מקצרם".
רבי מסעוד חי רקח (1690-1768) המצטט הלכה זאת בחיבורו [מעשה רוקח הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק י"א], אומר כנגד ניסוחה של החכה כי התורה לא קבעה שיעור לברזל כי בכל אורך הוא ממית, אם חרב הוא או פגיון, אם כן למה ציינה "בסכין ארוך"? "מפני שבארוך יש בו חששא אחרת, שמא יראה לחוץ, והוי זלזול טפי (גדול יותר) לבית הכנסת" [שם]. בית כנסת שאינו נזהר בטיפוח האידיאה של השלום באמצעות איסור על סמלים המזכירים חרב ומלחמה, מאבד מערכו. העוברים והשבים על פניו ישפטו בליבם כי אם נראים מתוכו כלי נשק, הוא מתחלן. ומכאן שאפילו אם משום פיקוח נפש מחויבים הגבאים לדאוג שיהיה שומר חמוש בבית הכנסת בשעת הסכנה אפילו בשעת התפילה והציבור צריכים להגנה לאלתר, פסקו פוסקים שעל השומר להצניע את כלי נשקו, לבל יהיה כ"סכין ארוך" שמראהו כמקצר חיים סותר את אידיאל השלום המאריך חיים המוצא משכנו בבית הכנסת.
האידיאה לא עצרה גם בפתח ביתו של האזרח בישראל. רבי ישראל אלנקאווה נשען על מנהג ותיק בישראל ופוסק להלכה [מנורת המאור ו']: "וכן הוזהרנו לסלק הסכין מעל השולחן בשעת ברכה, לפי שהוקש השולחן למזבח, ועוד שהחרב הוא מחריב והוא סבת החרבן, והשולחן הוא סבת היישוב והשלום, והחרב מקצר ימיו של אדם והשולחן מאריך ימיו". ואכן כך נהגו, או להסיר או להסתיר הסכין בשעת ברכת המזון ונתלו בסמלים שעשו את השולחן למזבח ואת הסכין לחרב, ואת הברזל למלחמה ואת התפילה לאלוהים לשלום. (ומנהג שראיתי מתקיים עד לעצם היום הזה בקרב יהודים יוצאי גלות ספרד שאין הם נוטלים סכין מיד כל אדם לפני שהוא מניחה והנוטל נוטלה ממקומה, לבל ייראה המגיש את כלי האוכל התמים כמי שאוחז בחרב ויהיה לסמל למי שבא על רעהו בברזל להורגו).
המלחמה מקצרת ימיו של אדם. פעמים היא הכרח אשר לא יגונה אבל לעולם, גם במו מלחמת מצווה, נקרא האדם בישראל להיזהר שמא מתוך שהיא מצווה לשעתה החלה על כל מקדש שם ה', ישכח כי סוף דבר האידיאה שלה מגונה. אין זה קל. עממים הרבה הפכו אותה לאידיאל. הם ביטאו הערצתם ללוחם הנועז בלי להבחין אם חרבו שלופה בהגנה על החיים או אינה אלא להב המוות.
שמות מצויים כגון Gerhard שפירושו בגרמנית ימי ביניימית 'ראש הברזל הקשוח של רומח', או Gerald, 'השליט בזכות החרב', או Herrmann, 'הלוחם' וכמוהו Günther שהתגלגל לגרמנית מן הסקנדינבית, מעידים שהברזל-חרב היה לסמל לגבורה שתלטנית וזכה למעמד של אידיאל. 'צלב הברזל' אינו רק צלב העשוי ברזל אלא אות לעליונות הברזל, ו'איש או אשת הברזל' או התנאות בשם 'סטאלין', מלשון פלדה, אינם רק תארים של שליטים תקיפים היודעים לנווט את דברי הימים על-פי עוצמת כוח הרצון שלהם, אלא תארים המבטאים הערצה לכוח.
במדבר, בימי התגבשותה של הזהות היהודית, הצטוו ישראל לגלות את נדיבות הלב ולתרום מעושרם הפרטי לעושר הכללי והצטוו בה בעת להדיר את הברזל מליבם ועם הברזל את החרב ועם החרב את המלחמה ואת הדם. לימים יבוא הנביא, גם ישעיה גם מיכה, בלשון אחת, וימסגר את האידיאל הזה לתוך נבואת הבשורה האוניברסלית "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" [ישעיה ב', ד'] וכמוהו, "וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' וְאֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם... וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת... וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד כִּי פִי יה' צְבָאוֹת דִּבֵּר" [מיכה ד', ב'-ד'].
