עצם העובדה שאני יושבת כאן ומאושרת עם חיי, נלחמת באגו שלי, מצליחה לכתוב באופן שיעביר את האור לאחרים בלי לרצות לקבל פרסים והכרה, רק לתת לאור לזרום דרכי כדי שיעבור לאנשים אחרים וימלא גם אותם, כפי שהוא ממלא אותי - זה לכשעצמו הוא הניצחון האמיתי שלי.
תרועות הפסטיבלים הפסיקו לעשות עלי רושם. ראיתי ואני רואה כמה סובלים אלה הרצים אחרי בדל איזכור בעיתון נחשב, אחרי השתתפות בפסטיבלים, אחרי קבלת הפרסים. כאילו זה מה שיעשה אותנו מאושרים, כאילו זה מה שיוכיח את ערכנו.
איני זקוקה לזה עוד. אני יודעת בוודאות מוחלטת שכישרון הכתיבה שקיבלתי מהבורא אינו שלי, שקיבלתי אותו רק בהשאלה, כדי להעביר לאחרים את האור הזה. ברגע שאקבל עליו אגו, ואחשוב שהוא שלי, הוא לא ימלא את תפקידו, ואני לא אמלא את תפקידי.
עצם העובדה הזו ממלאת אותי אושר, עצם ההשתחררות מהעבדות הזו לפרסום, ל
כבוד, להכרה. כי מי שרודף אחרי הכבוד הכבוד בורח ממנו.
זה מזכיר לי סיפור על תלמיד שבא אל רבו ואמר לו: אתם מלמדים שמי שרודף אחרי הכבוד הכבוד בורח ממנו. אבל אני בורח מהכבוד ובכל זאת הוא בורח ממני. ענה לו הרבי: אולי אתה בורח ממנו, אבל כל פעם אתה מסתכל לאחור לראות אם הוא בא אחריך...
כמה נפלא להיות משוחררת מהעבדות הזו, שיכירו בי כמשוררת. כשהייתי עדיין שבויה בעבדות הזו, וכנראה בגללה, כשעדיין היה חשוב לי להיות חברה באגודת הסופרים כדי לבסס את מעמדי כסופרת [עדיין לא הבנתי עד כמה מופרך הדבר] צלצלה אלי משוררת מסוימת ואמרה לי ברשעות רבה: את יודעת, את לא קיימת בכלל כמשוררת. לא הבנתי בכלל באיזה הקשר היא אמרה לי את זה, אבל הייתה כזו רשעות בקולה שממש הצמיתה אותי. ואני ממש נחרדתי: מה? אני לא קיימת כמשוררת? אז מי אני?
ואם זו לא עבדות, אני לא יודעת מהי עבדות. זו הייתה עבדות לתוית, לערך, כאילו אם אני משוררת, אם מכירים בי ואני ידועה, אז אני קיימת.
אולי לכן האור גרם לכך שמישהי מהצד האפל תצלצל אלי, ותעורר בי את החששות האלה, רק כדי שאבין שאני לא תלויה בה ולא באף אחר כדי להיחשב כמשוררת, כי רק הבורא בכבודו ובעצמו יכול לעשות את זה, רק בפניו אני עומדת למשפט ולדין, רק הוא יחליט על ערכי כמשוררת.
והוא כבר החליט - כי הוא עצמו שנתן לי את כשרון הכתיבה, ועלי להשתמש בו בצורה הנכונה - להבין, כפי שאמרתי, שהכישרון הזה אינו שלי, קיבלתי אותו בהשאלה כמו שאנו מקבלים הכל בחיינו- כי שום דבר אינו שלנו - לא הכסף, לא הרכוש, לא הבית, אפילו לא המשפחה. ויתרה מזו, אפשר לאבד כל דבר כהרף עין. אנו רואים זאת חדשים לבקרים. בתים נהרסים, הכסף נעלם, גם הכישרון נעלם. וכל זה מפני שאנו לא יודעים להעריך את המתנות שהבורא נתן לנו, ואנו משתמשין בהן לא כדברים שקיבלנו בהשאלה, אלא כבדברים שהוא שלנו.
כל מי שמשתמש בכישרון, בכסף, ברכוש, במעמד שלו לצורך האגו שלו - כל מה שיש לו ילך לאיבוד, במוקדם או במאוחר.
רצוי שנדע זאת מוקדם ככל האפשר, כדי לחסוך לעצמנו כאב, צער וסבל.
אני זוכרת כמה התייסרתי כשהגברת הנ"ל צלצלה אלי, פשוט מכיוון שלא הבנתי את הערך האמיתי של בני האדם, את הערך האמיתי שלי, את התפקיד שלי בעולם, ואת העובדה שכישרון הכתיבה אינו שלי, הוא בא מהבורא, ואני צריכה לכתוב כדי לעשות נחת רוח לבוראי, על-ידי כך שאחלק את תוצרת הכתיבה שלי עם אנשים רבים ככל האפשר, כדי שגם הם יוכלו לקבל את האור הזה.
אז ברוך אתה הבורא, שהביאתני עד הלום, שקנה המידה היחיד לטיב הכתיבה שלי הוא רק אתה, וברגע שאני כותבת רק לך, באמצעות הכתיבה לאנשים אחרים, עשיתי את עבודתי, מלאתי את חובתי, וניקיתי את נפשי, רוחי ונשמתי מהצורך הנורא, מהעבדות הנוראה לפרסום, להכרה, למעמד.
אשרי שהגעתי עד הלום, אשרי שהתגברתי על המוות שארב לי בכל פינה, כי המוות אורב בתוך הצורך בפרסום, בכבוד ובמעמד. אשרי שנלחמתי אתו מלחמת חרמה, וניצחתי במלחמה העקובה מדם, מלחמת האור בחושך, מלחמת החיים במוות.
וכן, בחרתי בחיים, והם בחרו בי.
