באותו יום שישי שביקרתי באו ארבע נשים צעירות חברות "מעגל נשים תל מונד: איילת הילל, שלי לנדסמן, שולי דרעי ושרון גודש. הרביעייה באה מדי יום ששי לעסוק בכול סוגי הדרכה. הפעם זאת הייתה הדרכה באפיית עוגות. כול מטופל שמסוגל יושב ליד שולחן והנשים מראות כיצד לָשים את הבצק, מרדדים את העלים ואחר כך אופים. הכול בנועם, בחיוך, בסבלנות, ולעתים תוך נטילת יד המטופל כדי שיגע בבצק.
לקראת האירוע הקבוצתי שבא לאחר מכן ובהנחה שאני לא מעוניין ללמוד על אפיית עוגות הפגישו אותי מארחיי עם ק. הוא הכוכב של החבורה, בכך שבשעה שרובם בעיקר שותקים, הוא מדבר. הוא מדבר לעניין, וכל זאת מדפי ההיסטוריה שלו.
ק. נולד בזגרב כיום קרואטיה וכשפרצה המלחמה היה בן חמש. הוא זוכר זאת בבהירות רבה. לא רק את ההפצצות אלא גם שאלה היו מטוסי שטוקה." הם ירדו עלינו מן השמיים והפציצו, והפציצו ומסביב היה אש ולהבות ועשן ולא נתנו לילדים לצאת". כשהוא מדבר על ה"שטוקות" אני חש רעד בגופו. שכן הזמזום של מטוסי ה"שטוקה" שהטריף חושים וערער עצבים, הרעיד את הגוף הרבה יותר מאשר הפצצות עצמם. בכך התנסיתי גם אני כנער. על השאלה איך עברה עליו המלחמה הוא מרכין את הראש ולא עונה.
"אם ככה באת לארץ כשהיית בן 10 "- אני אומר לו והוא מתקן אותי בגערה קלה:: "בן 9 הייתי.באתי עם אחותי וסבתי." מכאן ברור שכל השאר נספו בשואה. הם נקלטו בקיבוץ "עין המפרץ" של השומר הצעיר שם נמצאת אחותו עד היום אבל היא לא יכולה כבר לנוע.
הוא זוכר את האירועים הגדולים של מפ"ם, שתנועת "השומר הצעיר" הייתה הבסיס שלה.הוא זוכר מפגשים עם מנהיגי התנועה האגדיים: מאיר יערי ויעקוב חזן. הוא זוכר את הקאמרי שהיה בדיזנגוף ליד פרישמן. הוא נמנה עם אלופי השח בארץ והוא מזכיר את בית הקפה שבו הוא שיחק - "המדורה", אם אני לא טועה. זה היה בית קפה שפעל בשנות החמישים בתל אביב. הוא שכן במרתף פינת הרחובות ריינס וגורדון. בבית הקפה נהגו להיפגש אמנים תל אביביים מהתקופה, פעילי מפ"ם,סופרים ומשוררים .ק. היה כתב ספורט. לא שאלתי אותו באיזה עיתון כתב, ואילו אמר לי לא הייתי מפרסם, שכן בכך הייתי פוגע בפרטיותו. על זה, אגב, מאוד מקפידים, ובעיקר אלירן. אבל אין ספק שהוא אכן היה כתב ספורט. כאשר סיפרתי לבתי איה, שגם היא פעילה באותה מסגרת,והיא זאת שקשרה אותי עם אלירן, על השיחה עם איזה גבר רחב כתפיים, היא אמרה: "אה, אתה בטח מתכוון ל-ק'". מסתבר שהוא האיקון האיש שאוהב לספר. אלא שכמו במקרים רבים, הזיכרונות הם אשכול, כשכול קטע הוא מסוג אחר. החיבור הוא באמצעות עצימת עין חזקה מאוד כדי להיזכר, וזאת יכולה להיות, כאמור, אפיזודה שונה לחלוטין מקודמתה, אבל עומדת בפני עצמה כאנדרטה היסטורית על כול התיאור הציורי שבה. בין לבין הוא יכול לספר על דברים שהוא כנראה אימץ.
בשעה שאני שוחחתי עם ק', האיש שישב מאחוריי נגע כלות בכתפיי, והראה לי כרטיס פרסומת שעליו שם של חברת אשראי. גם הוא רצה תשומת לב. לאחר פרק אפיית החלות בא החלק הבידורי. הגיטריסט והזמר יוני קלר הנעים במנגינות והמתנדבים ואנשי הסגל הצליחה לשתף חלק מן המטופלים למעגל הרוקדים.
עם המתנדבים נמנים אנשים מכול הקשת החברתית, תרבותית וכלכלית של ישראל ממקומות שונים, בעיקר מן השרון. עדי יעקובזון, סטודנטית בשנה ב' לחינוך מיוחד לגיל הרך במכללת לווינסקי, הגיעה להתנדבות במעון דרך פרסום של אלירן בפייסבוק. היא באה מדי יום ששי עם כלבתה זואי. היא הביאה אותה בכוונה ברורה שמא הייצור החביב הזה יגרום למטופלת לתקשר. וכה אכן קרה. המטופלת אימצה את הכלבה וראתה בה ילד שלה ודרך הכלבה היא התקשרה אל עדי. אפשר שאי פעם הייתה לה כלבה. הסיסמה של אלירן היא כמו של קופירייטר: "אנשים רוצים לתת, רק תן להם צ'אנס".
אשר לצ'אנס, סיפרתי על הביקור שלי לילי הבר, שעוסקת בהתנדבות בכמה וכמה תפקידים בכול הקשור להיבטים השונים של הניצולים, ועל החוויה שלי. על כך הגיבה: "מה שאתה אומר לי נשמע כהזוי. אילו באת למפגש שהיה לי היום בתל אביב (שקשור לניצולים) היית רואה את המציאות ומקבל בחילה".
הפרויקט של אלירן זכה לחשיפה בערוץ 10. שאלתי אותו אם בעקבות השידור היו תגובות ממשיות ובראש ובראשונה עזרה כספית. לאחר היסוס הוא סיפר לי שניצולת שואה חברת קיבוץ שחסכה במשך שנים, שקל פה ושקל שם, החליטה לתרום 100,000 שקל. בכסף הזה הוקמה מבואה חיצונית יפה למעון, ידידותית לסביבה ונעימה למבקרים. חיכיתי להמשך רשימת התורמים, אבל זהו. תורמים חמלה נטו. עד כה אלירן התמקד בעיקר במציאת "משפחות חובקות" והוא מתקרב לסיום מטלה זאת. עכשיו הוא זקוק לתרומות להרחבת הפעילות ומתקנים. לשם כך הוא חייב להקים עמותה. בעיקר לצורך קבלת תרומות.