מדי שנה, לקראת פסח, נתלות בחוצות תל אביב מודעות של הרבנות המזכירות את חוק איסור חמץ ומאיימות בקנס על מי שיעבור עליו. מדי שנה, בפסח עצמו, החוק הזה מופר בריש גלי מבלי שאיש עושה דבר. ומדי שנה אני מגיע למסקנה, שנזקו של החוק הזה מרובה מתועלתו, משום שהוא יוצר אווירה של זלזול והתעלמות.
חוק איסור חמץ הוא דוגמה לחוק מיותר ומזיק, בספר החוקים שלנו יש עוד כמה וכמה כאלו, ולמרות זאת חברי הכנסת לא מחמיצים אף הזדמנות לנסות ולחוקק עוד ועוד חוקים מסוג זה. "על הראשונים אנו מצטערים, ואתה בא להוסיף עליהם?!", תמהו חכמינו. מוטב שמספר החוקים יקטן ושהם ייאכפו, מאשר שהם יתרבו כפטריות לאחר הגשם ותועלתם לחברה תהיה בדיוק כמו התועלת של פטריות לתזונה.
הימנעות מחקיקה מיותרת היא אחת התרומות החשובות שעל הכנסת להרים למאבק בזלזול בשמירת החוק. לצד זאת, על המחוקק להתגייס למספר צעדים מעשיים. בראש ובראשונה, על הכנסת להעמיד את המשאבים הדרושים לצורך מאבק בפשיעה. מובן שלא מדובר על בזבוז חסר בקרה (ע"ע תקציב הביטחון), אלא על בחינה אמיתית ומקצועית של הצרכים ומתן מענה מאוזן ומחושב. זאת, לצד מעקב תמידי של הכנסת והוועדות הרלוונטיות אחרי יעילות השימוש באותם משאבים.
בהקשר זה חייבים לזכור, כי בסופו של יום מדובר בהשקעה ולא בהוצאה. אכיפה אפקטיבית תכניס סכומים ניכרים לקופת המדינה, ובאווירה של ציות לחוק הפעילות הכלכלית תתרחב. ולא מדובר רק על ציות במישור הפלילי; מדינה בה מכבדים חוזים וניתן לאכוף התחייבויות, היא מדינה המושכת משקיעים זרים.
שנית, כמה מן ההצעות שהועלו במאמרים קודמים מצריכות חקיקה, ובעיקר - הגדלת מספר העבירות המינהליות, צעד שהוא חיוני הן לצורך הקטנת העומס בבתי המשפט והן לענישה מיידית וכואבת. ראוי גם לקבוע בחקיקה הגבלה של זמן החקירה בתיקים פליליים, משום שהתמשכותה מביאה לפגיעה בצדק - הן בנוגע לראיות התביעה והן בנוגע לראיות ההגנה - ולכך שאין למעשה הרתעה. הגבלה כזו צריכה להיות נגזרת של חומרת העבירה, מעין מיני-התיישנות; ניתן לקבוע גם מנגנון שיאפשר לבית המשפט להאריך בתקופה מסוימת את משך החקירה, בעיקר אם היא מסועפת מן הרגיל.
עונשי מינימום ורף לסדרתיים על המחוקק לתת את דעתו גם למישור הענישה, שכיום מצוי למעשה כמעט כולו בידי התביעה ובתי המשפט. מאחר שחלק ניכר מן התיקים מסתיימים בהסדרי טיעון, רמת הענישה המקובלת נקבעת לעיתים קרובות בידי הצדדים. ומאחר שבתי המשפט מקצינים את השימוש ב"אחידות הענישה" ומהססים להעלות את רף הענישה המקובל, הענישה המירבית הקבועה בחוק היא כמעט תמיד רף רחוק וחסר-משמעות. הכנסת יכולה לפעול בהקשר זה בארבעה מישורים:
- קביעת עונשי מינימום בעבירות חמורות ו/או כאלו שהפכו למכת מדינה. החוק כבר קובע שהעונש על רצח בכוונה תחילה הוא מאסר עולם בלבד, ובקצה השני של הסקאלה נקבעה פסילת מינימום של שנתיים על נהיגה בשכרות. לפיכך, העיקרון של התערבות חקיקתית בענישה כבר קיים ויש להרחיבו. בין העבירות המצדיקות צעד כזה ניתן למנות עבירות מין, שוחד, קבלת דבר במירמה ועבירות תכנון ובנייה - הראשונות בשל חומרתן והאחרונות בשל שכיחותן.
- קביעה של רף ענישה לעבריינים סדרתיים. כאן יש לפעול בשני ראשים: כלפי מי שחוזרים שוב ושוב על אותה עבירה, וכלפי מי שחייהם הם רצף של הרשעות שונות. מרחב התמרון כאן הוא רב מאוד. למשל: קביעה שהרשעה שלישית באותה עבירה תחייב מחצית מהעונש המירבי עליה. או: קביעה שהרשעה חמישית בעבירה מסוג פשע תחייב את העונש המירבי.
- הטלת חובה להפעיל עונשים על-תנאי שהם בני הפעלה. עד כמה שהדבר יישמע מפתיע, לא תמיד מופעלים עונשים על-תנאי, וגם אם כן - יש נטייה שלפחות בחלקם הם יהיו חופפים לענישה המאוחרת יותר. הדבר כמובן מקל שלא בצדק עם עבריינים סדרתיים ופוגע בהרתעה.
- הטלת עונשים שינועו בין תקופת מינימום לתקופת מקסימום, כמקובל בארה"ב - שם המינימום הוא בדרך כלל שליש מהמקסימום. ענישה כזו מהווה תמריץ לעבריין להשתקם ולהתנהג בצורה נאותה, שכן הוא יוכל לקבל ניכוי של שני שלישים ולא רק של שליש כמקובל אצלנו.
