כל המושגים בהם נאחזים גורמים בעלי ענין במדינות חוץ וגורמי שמאל בתוכנו, כמו היות יהודה שומרון ועזה "שטחי כיבוש", הם גיבוב שטויות חסר קשר למציאות. ספרו של ד"ר
יובל ארנון-אוחנה "קו החריש והאש" שיצא לאחרונה בהוצאת אחיאסף, מסב את תשומת הלב לעובדות השקריות, שעומדות בבסיס כל "משא-ומתן" שקיים לכאורה בינינו לערבים. והן שמנחות את המיגננה של ראשי השלטון בישראל, שהינם כנראה חפים מידע האמת, ולכן, נסחפים בזרם הלחצים, ומוטים בתוכניותיהם והצהרותיהם על-פי רצונות מדינות זרות או גופים עוינים בעליל לישראל. וזאת מצידם, לא בזדון, אלא מחוסר ידע ותמימות.
בהצהרת בלפור ב-1917, אימצה בריטניה את חזון הבית הלאומי עבור העם היהודי. ועידת סן רמו ב 1920 הפכה את הצהרת בלפור למיסמך מחייב ונתנה לה גושפנקה של המשפט הבינלאומי. "כתב המנדט" 1922, יצר את המסגרת הביצועית-מינהלית:
1. הצהרת בלפור כבסיס משפטי לניהולה של ארץ ישראל.
2. התחיבות להקל על ההגירה היהודית לא"י.
3. ההכרה בזכות להתישבות צפופה של היהודים לרבות על אדמות הממשלה ואדמות שוממות שאינן לצרכים ציבוריים".
למרות שחבר הלאומים עבר מן העולם והפך ל"ארגון האומות המאוחדות" - הרי כל החלטותיו לא פסו מן העולם, ולפיכך הצהרת בלפור, החלטות סן רמו וכתב המנדט - כולם תקפים מבחינת המשפט הבינלאומי עד היום.
למרות שירדן שלטה על יהודה ושומרון מאז 1948 עד 1967, הרי המלך חוסיין ניתק את כל קשריו עם יהודה ושומרון ב-1988 בנאום פכ אל ארטבאט ("התרת הקשר"), ושטחים אלה אינם יכולים להיות מוגדרים כשטח כיבוש, מכיוון שלא נכבשו משום מדינה קיימת. מעולם לא נערכה הפרדה משפטית בין שני צידי הקו הירוק, שכבר מזמן אינו קיים, ול"קו הירוק" כשלעצמו אין לגיטימיות משפטית בינלאומית כלשהי, אלא הוא מסמן אך ורק את קו שביתת הנשק בו חדלה הלחימה בתום מלחמת העצמאות.
כך גם רצועת עזה אינה שטח כבוש, כי מעולם לא הייתה בבעלות מצרים. וכך גם יהודה ושומרון לא היו מעולם בבעלות פלשתינית. הללו דחו את הצעת החלוקה של לורד פיל ב-1937, ואת הצעת החלוקה של האו"ם ב-1947 (בדיוק כפי שהם אינם מוכנים עד עכשיו, להכיר בזכותה של ישראל להיות מדינה יהודית). אם יגדיר בית המשפט הבינלאומי בהאג את יו"ש כ"שטח כבוש", הרי יחול אותו הדין מיד על כל השטחים עליהם עומדת כיום מדינת ישראל בתחומי ה"קו הירוק" של 1948 (כמו באר שבע, אשקלון, כרמיאל, נהריה ועוד). בעיני המשפט הבינלאומי - כל השטחים ממערב לירדן - אחד הם. בינם לבין ישראל - אין גבולות, אלא רק קווי שביתת נשק, שמעולם לא הוגדרו כגבולות. כל ערעור על גבולותיה של ישראל, יפתח מידית גם ערעור על גבולותיהן של מצרים, סוריה, לבנון ועירק, שגם הן הוגדרו בוועידת סן רמו.
לדעת הערבים, האירופאים וחוגי השמאל בינינו, ההתישבות בשטחי יהודה ושומרון הנה בלתי חוקית, מכיוון שהם כבושים, וחלה עליהם אמנת ז'נבה הרביעית. שם, בסעיף 49 נאסר על מדינה כובשת להעביר אוכלוסין לשטח ריבוני של מדינה מובסת. אך מכיוון שיהודה שומרון ועזה לא היו מעולם שייכות למדינה כלשהי, מאז השלטון העות'מני שעבר מן העולם, וטורקיה, שתפסה את מקומו וויתרה על ריבונותה בשטחי קודמתה, הרי ששטחים אלה הם זכותה של ישראל להקים בהם ישובים, על דעת מומחים בינלאומיים כמו יוג'ין רוסטאו, יועץ שר החוץ האמריקני של הנשיא רייגן.
בשנת 1981 הכריז המימשל האמריקני, רשמית, כי ארה"ב חוזרת בה מהגדרת ההתנחלויות כ"בלתי חוקיות", ומגדירה אותן רק כ"מכשול לשלום". יוג'ין רוסטאו שהיה שותף לניסוח החלטת מועצת הביטחון מס' 242 כתב: "כתב המנדט על א"י נבדל משאר כתבי המנדט של חבר הלאומים בכך שהוא מכיר בקשר הההיסטורי בין העם היהודי ובין ארץ ישראל, ואינו מתיר ולו גם עיכוב זמני של זכות ההתישבות היהודית בשטחי המנדט שממערב לירדן...
בספרו של יובל ארנון "קו החריש והאש" מצויות כל ההוכחות, הסימוכין והראיות הממצקות את זכותינו לשבת ולהתיישב בכל חלקי ארץ ישראל שממערב לירדן (את החלק שממזרח לירדן, העניקה בריטניה למשפחה ההאשמית שהייתה לבת בריתה במשך שנות שלטון המנדט הבריטי כאן, ובכך קרעה מהכרזת בלפור את חלק הארי מתוכניתו לבית לאומי לעם היהודי על כל חלקי ארץ ישראל, ממזרח וממערב לירדן. ע.ב). הניתוח שלו במחקר המעמיק נעשה מכמה כיוונים, ומעשיר את התמונה לטובת הקורא, כך שהערפל המצוי כיום נעלם והראות מתבהרת.
מכיוון שהספר מתאר את תולדות הסכסוך הערבי-ישראלי שהחל ב-1860, (כאשר אז לא היו כלל התנחלויות, ולא כל הסיבות שבהן נאחזים הערבים וידידיהם בין המעצמות, שהיו לדעתם הסיבה לקונפלקט הערבי-יהודי-ישראלי), הרי יש פה ניפוץ שקר גדול וכחש בו אנו מצויים בשל המתקפה המילולית הסחטנית עלינו.
חשוב וראוי לקרוא את הספר המרתק בצורה עניינית ומעמיקה, ולא רק לעלעל בו, כי הוא עשוי לשנות את דעת הנוגעים בדבר, אלה שעתידנו מצוי בידיהם, ושהחלטותיהם יכולות לקבוע את עתיד גורלה של מדינת ישראל. אי-התייחסות לספר, דינה כשמיטת כל המרכיבים מידינו, המאוששים את ישיבתנו כאן ואת זכותינו לחיות בשלווה עם שכנינו. לעומת זאת - התעקשות על הגורם המשפטי הצודק שלצידנו - ועמידה על עקרונות המשפט הבינלאומי, יכולים ועשויים לשנות באחת את הגישה הרופסת והלא ריאלית מצידינו ב"משא-ומתן" שלכאורה מנהלים הערבים עמנו (בו בינתים אנו רק הנותנים, אך מקבלים נהצד השני אפס). זאת - תחת הנהלתו המדרבנת של שר החוץ האמריקני, שאצה-לו דרכו להוכיח נצחונות פוליטיים כלשהם, על-רקע הכשלונות התהומיים של הבוס בשדרת פנסילבניה בוושינגטון.