שר החוץ האמריקני עומד להנחית תוכנית (עיקריה פורסמו ב"ניו-יורק טיימס") שמשמעותה כפיית ישראל להעביר את לב הארץ לאויביה, חלוקת ירושלים כולל העיר העתיקה, טיהור אתני של מאות אלפי יהודים וערעור ביטחון ישראל "הקטנה" - הכל תמורת מלל שאפילו אותו מסרב האויב לתת ותמורת שלמונים אירופיים מפוקפקים שיכולים להיפסק בכל עת. לזה ייקרא שלום?
ייאמר מיד:
תוכנית קרי אינה יכולה להביא שלום. היא מתבססת על הנחת יסוד שגויה כאילו הסכסוך בארץ ישראל הוא טריטוריאלי בשעה שהוא דתי בראש ובראשונה. היא מתכחשת לא רק לשורשים ההיסטוריים של עם ישראל בפינה זעירה זו של העולם אלא גם לחוק הבינלאומי, לכתב המנדט הבריטי על ארץ ישראל (השלמה, שתי גדות הירדן), לעיקרי ועידת סן-רמו ולאימוצם על-ידי מוסדות בינלאומיים, לרבות הסנאט האמריקני. היא נשענת על משאלת לב, אך לא על הערכת סיכונים מבוססת.
למעשה אין לסכסוך פתרון, לא בתחום הגאוגרפי המצומצם של ארץ ישראל המערבית ולא בדורנו. לפיכך כל ניסיון ויומרה להכתיב
שלום עכשיו נידונים לכישלון ויובילו להחרפת הסכסוך. ראו "שלום" אוסלו וההידרדרות שהוא גרם וגורם.
קרי, בהציגו את תוכניתו, בין ישירות ובין באמצעות בעל הטור תומאס פרידמן, ממשיך את החטא הקדמון - מאוסלו ועד נאום בר-אילן של נתניהו - כאילו הנוסחה לפתרון היא "חזון" שתי המדינות, וכאילו ניתן להתגבר על היסוסי ישראל בעזרת אמצעים אלקטרוניים ואופטיים, מתוחכמים ככל שיהיו. קרי - וישראלים המזמינים והמעצימים את הלחצים והחרמות מבחוץ - שוגים כשהם מתעלמים מהחזון הציוני המתבטא בהמנון הלאומי: "להיות עם חופשי בארצנו".
למרבה הבושה, יש בינינו החושבים שאבד הכלח על "התקווה", ויש להחליף את החזון הציוני ב"חזון" שתי המדינות. כלומר: ארצנו אינה ארצנו ואינה "ארץ ציון וירושלים", אלא "שטחים"/נדל"ן המוצעים כאתנן לאויב, ולחלופין, יש לרכוש נתחים ממנה מהכובש הערבי, שהובא ארצה בחסות "שלום" אוסלו הזכור לרע.
יש המציעים להפקיר יהודים לחסדי צבא הכיבוש הפלשתיני, ושוכחים שמטרת שיבת ציון היא "להיות עם חופשי בארצנו", ולא להמשיך להיות נתונים לחסדי זרים, אפילו בארצנו.
רבים ממשיכים להטיח את ראשיהם וראשינו בקיר ולהיאחז בנוסחה השקרית - שטחים תמורת "שלום" - שאינה אלא ארץ ישראל תמורת טרור - ומסרבים בעקשנות להכיר בכך שה"פתרון" אינו פתרון, ושאם יש פתרון יש לחפשו בזמן אחר ובמקום אחר, ולא בתחומי ארץ ישראל המערבית.
הנחת היסוד מאז 1993 הייתה ששלום בארץ כרוך בהקמת מדינה פלשתינית נוסף על זו שממזרח לירדן. מוחנו נשטף כאילו לא ייתכן שלום בלי להקים מדינה כזו. אנו מטיחים שוב ושוב את ראשינו בקיר, ומנהיגי ה"ימין" הולכים בזה אחר זה בדרך כל אוסלואיד.
לג'ון קרי יש לומר: הגיעה העת לחפש נתיב אחר לשלום. במקום להמשיך להתבסס על הנחות יסוד שגויות, עדיף לחשוב על דרך שטרם נוסתה: שתי מדינות, שני עמים (עם ישראל והעם הערבי), שתי גדות לירדן.