כל מנהיגי המפלגות מטיפים תמיד לחבריהם על הערכים החשובים של "אחדות ונאמנות" לדרך ולרעיון, כתנאי לניצחון של ה"חזון המפלגתי" בקלפי הלאומי. כל זאת בידיעה שתמיד יהיו מספר רב של נאמנים שיאמינו לכל המצעים והמילים של המנהיגים.
ואולם, במבחן התוצאה האישי, רובם של המנהיגים מפירים את נאמנותם למפלגתם ולנאמניה. הם פורשים, עוזבים, מתפלגים, מודחים ו"בוגדים".
תזכורת לשמות שחלקם עדיין חיים וחלקם כבר לא בינינו ז"ל. ה"בוגדים" בשמאל: בן-גוריון, דיין, פרס אלמוגי, ביילין, שריד, אלוני, רמון, איציק, ברק, שמחון, פרץ, מצנע. ה"בוגדים" בימין: תמיר, שוסטק, לוי, שרון, אולמרט, לבני, הנגבי, מופז, שטרית, ויצמן.
כולם "בגדו" במפלגותיהם, כמובן אך ורק בשם אמונות טהורות וצודקות, למען הביטחון, השלום, השוויון, הדמוקרטיה, החברה, החוק וכו' וכו'. כולם פעלו תמיד כביכול אך ורק ממניעים חברתיים ולאומיים טהורים ואף פעם לא מאינטרסים אישיים. אשרי המאמינים. היצרים האישיים להשגת מנהיגות שלטון וכוח, אצל רוב הפוליטיקאים בימין ובשמאל, מעוגנים וקיימים תמיד, בנוסף לשאר הנימוקים הענייניים.
יש הבדל בין מנהיגות מפלגתית לבין מנהיגות לאומית
מנהיגות מפלגתית, ללא אחריות לאומית, מאפשרת למנהיגים להיות נאמנים "ללא סטיות", לאידיאולוגיה, למצעים ולהבטחות. ואילו מנהיגות לאומית מאלצת את המנהיגות המפלגתית - זו שהגיעה לשלטון - להתפשר עם עובדות ובעיות של מציאות חדשה. מציאות שמחייבת לשנות עמדות, הבטחות ואמונות מפלגתיות. ראוי להזכיר בהקשר זה את אמירתו המפורסמת של אריק שרון ז"ל: "מה שרואים מפה לא רואים משם".
כל המנהיגים בימין ובשמאל ששמותיהם הזכרתי לעיל שינו עמדות ודעות. בשלטון האחריות מחייבת ומאלצת פשרות. כל אדם הגון וריאלי מבין מציאות זאת ולא רואה בפוליטיקאים שפרשו או התפלגו כ"בוגדים". רק האנשים המאמינים באידיאולוגיה טוטלית ולא ריאלית ימשיכו לראות בהם "בוגדים".
חובה לומר שפוליטיקה משמעותה מיצוי של פשרות הכרחיות ואפשריות, בנסיבות משתנות, ולא מיצוי של אידיאולוגיות טהורות ומושלמות אך בלתי אפשריות, במשטר דמוקרטי הבנוי על פשרות. "הבגידות" שהיו בעבר, עשויות להתחדש גם בעתיד. רק השמות ישתנו.
