כל בוקר שחולף אני בדרכי למשימות היום השוטף שמטיל עלי עומס חיי, על פני מה שנותר מהדולפינריום, מעלה אני בזיכרוני פסל הדולפין - או אולי היה זה פסל לוויתן - שהוצב בשטחו של הפארק שנקרא על שמו של סר צ'ארלס קלור. פסל זה - או ליתר דיוק - מה שלא נותר ממנו, הינו בשבילי דוגמה עצובה למצב מדינת ההפקר המוחלט בה חיים אנו, במרוצת השנים האחרונות. מדינה בה כל אחד ואחד עושה בה כרצונו, כאילו לית דין לית דיין - מדינה בה כל אחד חוטף ואוכל. מדינה בה הבוטות, הוולגריות והכוחנות לשמה, הרסו והורסות בה כל חלקה טובה שעוד נותרה.
הפסל שהוצב, בשעתו, בשטחו של הפארק שנקרא על שמו של הנדבן היהודי-הבריטי, צ'ארלס קלור התנוסס לתפארת והשקיף, הן אל הים שנפרש מולו והן אל העוברים ושבים והמכוניות שחלפו ביעף בסמוך לו. אט אט "נעלמו" חלקים מגופו של פסל זה. תחילה "טיפל" מאן-הוא בזנבו. לאחר מכן "נעלמו" חלקים נוספים מגופו של פסל זה ולבסוף - "ניטל" ראשו. משך תקופה ארוכה יכלו העוברים ושבים ונוסעי המכוניות שחלפו בצידו, לראות שלדו של פסל זה ומה שנותר ממנו. לבסוף, החליט מי שהחליט, לגנוז הבושה. "יתרת" פסל זה סולקה ממשכנה בפארק ואין עוד משיב.
עם כל הצער הכרוך בדבר, כך בדיוק ואפילו בצורה חמורה יותר נראה מצבה של מדינת ישראל - מדינת הפקר מוחלט שכל הרוצה ויכול נוטל וחוטף חלקים ממנה. כל היכול עושה בה כרצונו, מעשה של אונס מוחלט ואין שועה ומטה אוזן לצעקותיה ולתחנוניה כי יפסיקו הזדים זדונם והתעללותם בה. ואין הדברים עוסקים, דווקא, בטייקונים, שממשלת ישראל פטרה עצמה בטיפול עמק בהם, בתשלום מס שפתיים, בכך שהיא העבירה - לאחרונה - בכנסת חוק הריכוזיות. הדברים עוסקים בדברים חמורים וחשובים בהרבה יותר - במהות חיינו היומיומיות והשוטפת.
כיליד וכתושב העיר תל אביב (שמזמן יפו אינה חלק ממה למרות "איחודה" עם שם העיר ועל כך נרחיב ברשימה אחרת ונפרדת) אין לי להעיד, אלא על מה שעיני רואות. מה שעיני רואות, גורם לי לרצות לעצום עיניי ולא לרצות לפקוח אותן, מחדש, משך שעות רבות. אל תטעו בי. אין אני איסטניס, כלל וכלל. מכרי ומיודעיי יכולים להעיד בי שתכונות הרבה יש בי ואיסטניסיות אינה אחת מהן. לקוחותיי יעידו בי, כי בחרו הם בי לייצגם, בענייניהם השוטפים ובבעיותיהם, דווקא בשל כושר לחימה שהעניקו לי אלוקים והוריי ז"ל. עם זאת, לעתים גם אני מרים ידיים ואומר לעצמי: "לעזאזל, עזוב את החוליגאנים הללו לנפשם. סופם שירסקו הם ראשם ואם לא ראש ירסקו הם חלקי גוף אחרים". עם זאת, האכפתיות שנטעה בי אמי המנוחה, הרצון לתרום ולהיות מעורב ולתקן, אינם מניחים לי.
כלפי מה אמורים דברים? כלפי פריקת העול של ציבור האזרחים במרחב הציבורי. אין דוגמה טובה יותר לכך, מאשר ההתנהלות הציבורית במרחב הציבורי בכל הקשור לענייני תחבורה. החליט ראש עירייה שלנו,
רון חולדאי, משיקוליו שלו, כי העיר תל אביב תחבק אל לוח ליבה רוכבי אופנים. החליט ועשה. התקין בכל רחבי העיר שבילי אופנים מסומנים, סלולים היטב וצבועים בציורי אופנים הצבועים עלי קרקע, בצבע לבן זוהר ובוהק. חושבים אתם כי רוכבי האופנים הסתפקו ומסתפקים במסלולים שהופקעו, ניטלו מציבור הולכי הרגל וניתנו להם? אם כך, טועים אתם טעות מרה, טעות שיסודה בתמימותם של אזרחים שומרי חוק, המרגישים עצמם - בשל כך - לא אחת, כשוטים גמורים.
רוכבי האופנים הפקיעו בתל אביב (ואולי אף בערים וביישובים נוספים) את המרחב הציבורי, באופן מוחלט, לטובתם הם. מציאות של יומיום ומציאות של שעה בשעה היא, כי נתקלים אנו ברוכבי אופנים הנוסעים - בריש גלי, בצורה מופגנת ובחוצפה רבתי - נגד כיוון התנועה ברחובות ראשיים. רוכבי אופנים אלה מסכנים, בחוסר אכפתיות חייהם וחיי הנוסעים בכלי הרכב שלהם, בכיוון התנועה המותר. רוכבי אופנים אלה מתעלמים מהוראות תמרורים ברורים, "חותכים" נתיבים, בפתאומיות, בכבישים המיועדים לנסיעה בכיוונים אחד בלבד, או בשני כיוונים. רוכבי אופנים אלה רוכבים על אופניהם - במופגן ובהפגנתיות - באופן המנוגד לחוק והמותר לנסיעה, באותם מסלולים.
הדברים אינם מתמצים ברוכבי האופנים. גם הנוהגים בכלי הרכב עושים, בנתיבי התנועה הציבוריים ובכללי התעבורה כרצונם. ספרו לי בבקשה, מתי נתקלתם - לאחרונה - בנהג רכב, המאותת, לפני שיוצא מנתיבו או לפני שהוא פונה מנתיב התנועה בו הוא נוהג. חובת האיתות הקבועה בפקודת ובתקנות התעבורה הפכה לאות מתה. איש, כמעט, אינו נוהג לאותת בכביש, לפני שהוא מבצע פעולה המחייבת איתות שכזה. אם נתקלתם בנהג או בנהגת המאותתים, בכל זאת, כנראה מדובר בחרשים (ויסלח לי כל מגזר החרשים) שלא שמעו - עדיין - שמותר לעשות בכבישי ישראל, כל מה שעולה על דעתם. איש, כמובן, אינו פוצה פה ומצפצף. ומה עם ציבור הפקחים? מה עם ציבור השוטרים האמורים לאכוף הוראות על נהגים ורוכבי אופנים סוררים אלה?
אם העליתם את השאלה הזו ברצינות, הרי הצחקתם אותי לאללה. ציבור הפקחים? ציבור הפקחים עסוק וטרוד, מעל לראשו, ברישום דוחות לעבריינים, כל זאת, כדי למלא עוד ועוד קופת עיריית תל אביב. למי שאינו יודע, לפי פרסומים שונים בעיתונים, מדובר בקופה המתפוצצת ועולה על גדותיה מגודש המזומנים, הנכנס אליה, דקה דקה ושעה אחר שעה. בשעתו, פורסמה סטטיסטיקה, לפיה ההכנסה היומית שנכנסת לקופת עיריית תל אביב הינה בסכום של 18 מיליון ש"ח, לפחות.
ציבור השוטרים? אה, ציבור השוטרים! הללו עסוקים במלחמה יומיומית בארגוני הפשע. אין להם זמן פנוי, בשל כך, לרשום דוחות תנועה לעברייני תנועה. לרוכבי אופנים הנוסעים נגד כיוון התנועה ומסכנים חייהם וחיי הנוסעים, בכלי הרכב, בהתאם להוראות החוק. רוכבי אופניים אלה, אינם פושעים! מה קרה לכם? הרי מדובר באנשים נורמטיביים, העוברים - לאור השמש ובגלוי - על הוראות החוק! בגלל זה נקרא להם פושעים או עבריינים? הם סתם סטו וסוטים, באופן קבוע, מהוראות החוק, כשהם חושבים שהוראות חוק זה, אינו מחייב אותם. מותר להם, הם תל אביבים והחוק לא מחייב את תל אביב. מקסימום תחילו אותו, בשדרות או בירוחם על אלה המשתכרים משכורת מינימומם או המקבלים השלמת הכנסה. והשוטרים? הם נלחמים בפושעים אמיתיים - בפשע המאורגן, בארגוני הפשיעה השונים. אלא מה? תמיד. תמיד כשמתפוצץ מטען על-רקע פלילי או רקע חבלני השוטרים לא נמצאים באזור. האם לא הגיעה העת להחזיר שוטרי המקוף לתפקידם, כפי שייחדנו לכך כתבה נפרדת, בשעתו?
ומה עם רוכבי האופנים החשמליים וגולשי הסקייטבורד וסתם מחליקים שכבשו מדרכות העיר ועושים בהן, כבשלהם? האם אתם יודעים שכמה וכמה מתושביה המטומטמים והתמימים של תל אביב, (בכל הכבוד הראוי ובלי להעליב, חלילה וחס) שחשבו - בטיפשותם - כי המרחב הציבורי של שטח המדרכות מיועד לשימושם של הולכי הרגל, כמעט וקיפחו את חייהם במפגש עם כלי רכב וחפצים, שמקומם אינו על מדרכות העיר? האם יודעים אתם שתושבים אלה נתקלים - מעשה של שגרה ודרך קבע - על מדרכות העיר, באופניים חשמליים שמהירותם מגעת לחמישים קמ"ש ויותר? אחרים היו "ברי מזל" ולא נהרגו במפגש אלים שכזה. הם הפכו "רק" לנכים, המשותקים - באופן חלקי או מלא - באבריהם, בעקבות המפגש האלים עם אופנים חשמליים, סקייטבורד, או כל כלי מהיר אחר, שמקומו אנו על מדרכות עיר.
לא מנינו ברשימה זו, שורה נוספת וכואבת של חוליים שבהם "נתברכה" - לאחרונה - מדינתנו, בכלל והעיר, תל אביב, בפרט. רוצים אנו רק, ברשימה זו לזרקר אורו של זרקור על מצבם הנפשי והפיסי של אזרחי המדינה - מצב נפשי ופיסי הנובע, כל כולו, מהתעלמות רשויות החוק והאכיפה, ממילוי חובתם הציבורית והבסיסית, כלפי אזרחי המדינה. מה אנחנו מבקשים סך הכל? ככר אחת של לחם, כוס אחת של יין ושיתנו לנו לאהוב זה את זה, בלי כל הפרעה שהיא. מה אנחנו רוצים סך הכל? שרשויות החוק והאכיפה ייעשו, סוף סוף, המוטל עליהם. איך נוכל להמשיך ולקיים את שורת המחץ של השיר ולעשות "אהבה כל הזמן", אם באמצע מפריעים לנו, רוכבי האופנים החשמליים, מחליקי הסקייטבורד ושאר מחזיקי כלי משחית, החולפים - ביעף - לידינו וקוטעים מימושה של אהבה? איך? איך?
