רישום רכושם של יהודי מדינות ערב אינו רק עניין של צדק היסטורי ומוסרי, כפי שאומר
יוסף שפירא. יש לו גם חשיבות מעשית עצומה, כמשקל נגד לתביעותיהם של הפלשתינים לזכות השיבה ו/או לפיצוי על רכושם שנותר בישראל.
הבעיה מתחילה במינוחים. בעוד הפלשתינים מדברים כבר 65 שנה על "פליטים", אנחנו מדברים על "עולים" - למרות שיהודי ערב גורשו מארצותיהם, או לכל הפחות חויבו להותיר בהן את כל רכושם. לפי הגדרות האו"ם, גם 600,000 העולים ממדינות ערב היו פליטים, אך בעוד הערבים החזיקו את "אחיהם" בתנאי דלות ודיכוי, ישראל פתחה בפני היהודים את ליבה ושעריה - גם כאשר הדבר כמעט הביא לקריסתה הכלכלית והחברתית.
זהו המחסום הראשון: סירובם של העולים ושל המדינה לראות בהם פליטים, אלא הדגשה שמדובר במי שחזרו הביתה. זה כמובן נכון מבחינה רגשית ולאומית, אך אין בכך כדי לסתור את ההיבט המשפטי והבינלאומי. יתרה מזו: מספרם של היהודים שגורשו - כן, גורשו - ממדינות ערב בשל לאומיותם זהה לזה של הפלשתינים, שלפחות חלק ניכר מהם עזבו/ברחו מרצונם או כתוצאה מהסתה של מנהיגיהם. לכן, המדינה חייבת להציג את האמת הזאת לעולם כולו.
האבסורד הוא, שלאורך הדורות הייתה זו ממשלת ארה"ב שדאגה הרבה יותר מאשר ממשלת ישראל לזכויותיהם של יוצאי מדינות ערב. בוועידת קמפ דייוויד בשנת 2000 הציע הנשיא
ביל קלינטון ל
אהוד ברק ו
יאסר ערפאת, להקים קרן בינלאומית שתפצה את הפליטים משני הצדדים. הרעיון היה לתת פיצוי סמלי בעיקרו, באותו סכום לכל פליט/משפחה, כחלק מסיומו של הסכסוך באיזור. זוהי חשיבה נכונה ומעשית, אך היא לא הגיעה לכלל ביצוע משום שערפאת דחה כזכור את כל ההצעות הנדיבות מאוד שהוגשו לו.
גם כעת היוזמה באה מצידו של ממשל אובמה, ויש לומר זאת לזכותו. מדובר לא רק במחווה בעלת חשיבות סמלית ורגשית, אלא כאמור גם ובעיקר כמסלול העשוי להוות פתרון לאחת הבעיות הנפיצות ביותר במו"מ: דרישת הפלשתינים לזכות השיבה. ברור שישראל אינה יכולה להסכים בשום פנים ואופן למימושה של שיבה כלשהי, שמשמעותה הרס המדינה. פיצוי כספי הוא תחליף סביר בהחלט, ואף צריך לפצות את כולם.
בכמה רכוש יהודי מדובר? ההערכות נעות בין כמה מיליארדי דולרים להרבה עשרות של מיליארדים. איש אינו יודע בדיוק, כי הנתונים מעולם לא נבדקו בצורה ממשית. כאשר מדובר על רכוש שנגזל לפני עשרות שנים, עולות שאלות סבוכות מאוד של ערכו הנוכחי - כפי שהתברר למשל בפרשת פקדונות קורבנות השואה בבנקים בשווייץ. גם זו סיבה להעדיף פיצוי סמלי אחיד על פני בדיקה פרטנית של תביעות, הן מהצד היהודי והן מהצד הפלשתיני.
הבעיה הגדולה ביותר, כפי שמראה שפירא, היא שממשלות ישראל לדורותיהן הפקירו לחלוטין את הנושא. לא ברור מדוע: האם היה זה חלק מההתנשאות האשכנזית על יוצאי ארצות המזרח, האם היה זה חשש מפני התביעות הפלשתיניות, או סתם מחדל שמקורו בעצלות וטמטום. מכל מקום, בעוד הפלשתינים מכינים מזה שנים את תביעותיהם, ישראל מגיעה לשולחן המו"מ אפילו בלי הנתונים הבסיסיים ביותר. וכך, גם בנושא זה, המשא-ומתן הוא בעיקר מתן ומתן. זהו מחדל שמעטים כמותו בתולדות המדינה.
