קשה, כמעט בלתי אפשרי, לתאר את הזמר הישראלי ללא נוכחותו הבולטת של אריאל זילבר. מעטים היוצרים הישראלים שהצליחו להטביע עליו את חותמם באותה עוצמה שהצליח לעשות זאת בנה של חלוצת הזמר העברי, ברכה צפירה, שגם היא, דרך אגב, קופחה בזמנה, ללא הצדקה, בשל מוצאה.
ביטול הפרס על מפעל-חיים, שהיה אמור להיות מוענק לאריאל זילבר כיוצר מחונן, אינו אלא סטירת-לחי מצלצלת לאקו"ם, אם לא, לפחות, תעודת-עניות. במחדלה הגדול הפרה הפעם האגודה, שאמורה לעמוד על משמר הזכויות של יוצריה, את כללי המשחק ברגל גסה.
כי ממה נפשך: אקו"ם (או עקום - רחמנא לצלן) עירבה כאן מין בשאינו מינו, כשכרכה, ללא הצדקה, את השקפת-עולמו הדוחה של זילבר במוזיקה האהודה, פרי-עטו.
למען הגילוי הנאות, זה המקום להודות, שמעולם לא נמניתי עם חסידי דעותיו הפוליטיות של זילבר, ואני ממש רחוק מהן כרחוק מזרח ממערב. אף-על-פי-כן, אינני מוכן לוותר על שיריו הקסומים, שיש בהם, מלבד מוזיקה יוצרת, גם מידה רבה של אהבת הארץ.
אותה הגברת באותה מידה, אם כי להבדיל באלף אלפי הבדלות, אני מפיק הנאה מרובה מהמוזיקה של המלחין הגרמני רוכרד וגנר, שיצירותיו מנודות ואסורות להשמעה בארץ, רק משום שנעשה בהן שימוש לרעה בתקופת שלטונם של הנאצים.
מניעת פרס מפעל החיים מזילבר, הזכירה לי את מניעת פרס ישראל בשעתו מפרופ' ישעיהו לייבוביץ, רק בשל התבטאותו הבוטה על חיילי צה"ל. בדיעבד מצרה, מן הסתם, המדינה על מניעת הפרס ממי שנחשב בזמנו לאישיות הדגולה ביותר בדורו.
אין זאת כי אם תחת הלקח הנדרש ממשגי העבר, חוזרים מוסדות התרבות בארץ לסורם. ובאשר לאריאל זילבר - אין מנוס מן הקביעה הנחרצת שחרף התבטאויותיו הקשות מהשנים האחרונות - הוא מייצג, יותר מכל אמן אחר בארץ, דווקא את האפשרויות המחברות והמקרבות של המוזיקה. והרי רק על כך הוא ראוי לפרס מפעל החיים שנגזל ממנו.
