החלטה תמוהה של הבג"ץ

בית המשפט העליון נתן אתמול סעד ביניים לעותרים בעניין גיוס/מימון תלמידי הישיבות ופסק שיופסקו ההקצבות שאותן פירט בית המשפט עבור תלמידי ישיבה אשר גיוסם נדחה בהחלטת שר הביטחון. בואו נלך צעד אחד אחורה. בעניין האמור עתרו כמה קבוצות של עותרים, חלקם עתרו בבקשה לעצור את הכספים לתלמידים שאינם מתגייסים, ויתרתם עתרו על-מנת שבג"ץ יקבע כי על המדינה לגייסם. ברור שהעתירות קשורות אלה לאלה ולמי שלא ברור הבהירה זאת השופטת נאור בדיון שהתקיים בתחילת 2013 באמרה "השאלה היא לא אם תלמידי הישיבות יכולים ללמוד תורה, אלא אם צריך לתת להם תמיכה. אם אי-הגיוס של תלמידי הישיבות נעשה כדת וכדין אין מניעה לתת הקצבות. אבל אם אי-הגיוס לא בסדר, אז גם אין לתת הקצבות". אם כן, מקור הבעיה הוא לא התשלומים אלא האם אי-הגיוס נעשה כדת וכדין, או במילים אחרות האם מוסמך שר הביטחון (או פוקד) לדחות או לבטל שירות של קבוצות מתגייסים (שלא באופן פרטני – ומסיבות פרטניות). משום מה החליט בית המשפט לתקוף (זמנית) את נושא המימון בלי שתקף את מוקד הבעיה לטענתו – הספק הקיים בסמכותו של שר הביטחון לדחיית השירות (או שמא לביטולו). בפועלו כך, מציג עצמו בית המשפט העליון כחלק מהמשחק הפוליטי, כאילו ברומא הוא מתנהג כרומאי, מצפה לא' ולכן לוחץ על ב' – אין ספק שהמינהל מזניח במשך שנים את הטיפול ההולם בעניין גיוס החרדים, ואינו מקיים בקפידה את החלטות בית המשפט בעניין, אך במקום ל"טפל" במינהל, מטפל בית המשפט ב"קורבנותיו". ממש כמו אותו אבא המתנקם בילדים כאשר אשתו מעצבנת אותו. ואולי, אולי איזה נימוק או שניים, אולי פירוט מוקדי מניעיהם של שמונת השופטים התומכים בהחלטה ושל המתנגד הבודד להחלטה היו פותרים לפחות חלק מהתמיהות על פסק הדין. לצערי הנימוקים לא פורטו, ומה שכן פורט הוא מעין איום על המערכת הפוליטית בנוגע להשלמת החקיקה בנוגע לגיוס החרדים, אשר אף לו אין מקום לטעמי בפסיקות של בג"ץ, ולו בגלל שהאיום הזה ברור גם בלי שייכתב, ולו בגלל שכתיבתו רק מגבירה את הביקורת על הבית המשפט העליון, ואת התימהון המלווה את החלטתו.