חלק גדול מאוד מהציבור בישראל חובב את משחק הכדורגל, אלא שהציבור הזה סובל מהזנחה ארוכת שנים שבאה לידי ביטוי בכל היבט אפשרי. כפועל יוצא מהזנחה זו החלו לקום עמותות אוהדים שלוקחות בעלות או בעלות חלקית על המועדונים שלהם. תופעה זו נפוצה מאוד באירופה, בין היתר במועדוני פאר כמו ברצלונה וריאל מדריד בספרד, כל הקבוצות בליגות הראשונות בגרמניה בשבדיה ועוד, ובשנים האחרונות מגיעה התופעה גם לישראל וצוברת תאוצה מיום ליום. עמותות האוהדים המרכזיות כרגע הן עמותת אוסישקין, בעלת הפועל ת"א בכדורסל, עמותת "האדומים", בעלת 20 אחוז מהפועל ת"א כדורגל ועמותות קטמון ירושלים וקביליו יפו.
הטור הבא שפורסם השבוע במגזין עמותת "האדומים" עוסק בסדר העדיפויות של ההתאחדות לכדורגל שהיא גוף ציבורי שאמור לשרת קודם כל את ציבור האוהדים שהוא למעשה המניע והמממן של כל התעשיה הגדולה הזאת שנקראת כדורגל ישראלי.
את התנהלות ההתאחדות לכדורגל אפשר לכנות בהרבה שמות עסיסיים. לצורך העניין נהיה עדינים ונשתמש במילה "מעצבנת". עזבו אתכם רגע מ
אבי לוזון, מניגודי עניינים ומשאר הרעות החולות. הנושא פשוט ובסיסי: התייחסות ההתאחדות לאוהדי כדורגל שרוצים להגיע לראות משחקים. ברוב המקומות המתוקנים בעולם אוהדי כדורגל יודעים מראש, נגד מי מתי ואיפה תשחק הקבוצה שלהם. לוח המשחקים מתוכנן מראש. מזמן הבינו שם מי הלקוחות של המשחק ולמה צריך להתחשב בהם. בישראל עדיין לא נפל האסימון.
נקניקיה ב-15 שקלים קחו למשל אבא אנגלי, אוהד סוונסי שרוצה לקחת את ילדיו למשחק. חיפוש פשוט באינטרנט יראה לו שביום שבת 12 באפריל בשעה 16:00 יתקיים משחק בית נגד צ'לסי. זה יוצא בעוד יותר מחודשיים. יש זמן להתכונן, התאריך מתאים, השעה נוחה, תענוג. יש למה לצפות. קחו עכשיו אבא אחר, אוהד הפועל ת"א שרוצה להרביץ בילדיו את תורת הפטיש והמגל ולקחת אותם לבלומפילד והנה חשקה נפשו לראות משחק בעוד שבועיים, לא בעוד חודשיים, בעוד שבועיים. ניגש האבא לאינטרנט, מחפש את לוח המשחקים ומוצא קדחת. ההתאחדות לא פרסמה מתי יתקיימו המשחקים. לא ברור באיזה יום ולא ידוע באיזה שעה. הפועל תשחק אולי בשבת, אולי בראשון, אולי בשני. אולי בשעה מוקדמת, אולי בשעה מאוחרת ואז הילדים לא יוכלו לבוא כי יש בית ספר למחרת. וזה עוד לפני שדיברנו על כך שלא יהיו כרטיסי נוער בקופות, שכוס קולה תעלה 10 שקלים, גרעיני עפולה 12, ונקניקיה קטנה 15. אי-אפשר לתכנן ובסוף צריך לקחת עוד משכנתא. בשביל מה צריך את זה? עדיף לראות בטלוויזיה. יותר טוב.
נשאלת השאלה למה? למה תוכנית המשחקים לא מסודרת מראש לנוחות האוהדים? למה משחקי שתי הליגות העליונות צריכים להיות מפוזרים על פני ארבעה ימים ומספר שעות כה גדול? ויש עוד הרבה סימני שאלה, אבל ההסברים למעשה פשוטים. סדר העדיפויות של ההתאחדות לכדורגל מעוות, התרבות מקולקלת מיסודה, וגם כאן אני עדין במילים. יש גורמים שצריך להתחשב בהם, יגידו בהתאחדות. יש את הטלווזיה והטוטו שמשלמים כסף ולכן מכתיבים ימים ושעות. לשניהם אינטרס מובהק: כמה שיותר משחקים שמפוזרים על כמה שיותר ימים ושעות. "בעל המאה הוא בעל הדעה", יגידו בהתאחדות. צריך להתחשב.
ובסוף, בתחתית הפירמידה נמצאים אנחנו, האוהדים. בנו לא צריך להתחשב, וזה מוזר כי ההיגיון אומר שכל הביזנס הזה בנוי עלינו ציבור האוהדים, שכן אנחנו אלה שמתדלקים את התעשיה במנויים ובכרטיסים שאנחנו קונים, בטוטו ווינר שאנחנו שולחים, בעיתונים ובאתרי האינטרנט שאנחנו צורכים, אבל אף אחד לא טורח להתחשב בנו. אז איך קורה שאנחנו "אוכלים אותה" פעמיים? גם משלמים במזומן והרבה וגם מקבלים מוצר גרוע. ממתי נהיינו פראיירים? גם לזה יש תשובה. אין לנו כוח. אנחנו לא מאוגדים. אין בנמצא היום אף גוף שמסוגל לאחד את אוהדי הכדורגל בישראל. ככל שמכים בנו, כך אנחנו ממלאים את היציעים. משלמים ובוכים. התרגלנו ואנחנו לא מבינים שאפשר אחרת. זו המציאות כרגע אבל לא להרבה זמן. אנחנו מחוברים היום למקומות רחוקים מרחק הקלדה ואט אט נפתחות לנו העיניים. פרופסור
ירון זליכה זיהה את המציאות המחפירה הזו ונתן עליה את הדעת בדוח שלו אבל רוב מסקנותיו לא אומצו, ואלה שכן לא מיושמות.
מחליף ליו"ר ההתאחדות אבי לוזון שיישר קו עם ציבור האוהדים היא אפשרות קלושה ודמיונית. קצת פחות דמיוני שהאוהדים ייקחו את המושכות לידיים ויתחילו להדהיר את העגלה לכיוון שלנו, לכיוון עתיד טוב יותר, שיאפשר לאותו אבא אדום ולאבות ואימהות נוספים כן להגיע למשחקים עם ילדיהם. אנחנו רחוקים משם מאוד כרגע אבל לבסוף זה יקרה.
