מרשים לעצמם

משל על התנהגותו של ממשל אובמה כלפי ישראל, מתוך "שלושה בסירה אחת" מאת ג'רום ק. ג'רום בתרגומו של דני קרמן. דומני שהנמשל מדבר בעד עצמו. חמש דקות שלמות הם עמדו שם, העליבו אותו במילים גסות, לעגו לו והתלוצצו על חשבונו. ואז, כשהוא כבר לא היה יכול לסבול יותר את הגסות המטומטמת שלהם, הוא הסתובב אליהם והם ראו את הפנים שלו. לשמחתי נוכחתי שנשארה בהם הגינות מסוימת, והם נראו כמו אידיוטים. הם הסבירו לו שהם חשבו שהוא מישהו שהם מכירים. הם אמרו שהם מקווים שהוא לא מתאר לעצמו שהם מסוגלים להעליב ככה מישהו שהוא לא חבר קרוב שלהם. העובדה שהם חשבו שהוא קרוב שלהם הייתה, כמובן, תירוץ משכנע. אני זוכר שהאריס סיפר לי פעם מקרה שקרה לו בבולון. הוא שחה שם קרוב לחוף, כשלפתע הרגיש שמישהו תופס אותו בעורף ומנסה להטביע אותו. הוא נאבק בכוח אבל ההוא, שלא היה לו מושג מיהו, היה הרקולס מושלם, וכל מאמציו של האריס להתחמק ממנו נכשלו. הוא חשב שזה הסוף שלו, הפסיק להילחם והשתדל לחשוב רק מחשבות נעלות, ואז ההוא הניח לו. האריס התאושש והביט מסביב לראות מי שזה הכמעט-רוצח שלו. הקרימינל עמד קרוב אליו וצחק צחוק פראי, אבל ברגע שראה את הפרצוף של האריס מגיח מהמים, הוא נרתע ונראה מודאג. "אני מבקש את סליחתך, באמת", הוא אמר נבוך, "אבל חשבתי שאתה חבר שלי!". האריס אמר שהיה לו מזל שהבחור לא חשב שהוא קרוב משפחה שלו, כי אז היה מטביע אותו.

ב-27.11.13 הגשתי לבית המשפט המחוזי בירושלים עתירה נגד המשטרה לפי חוק חופש המידע, בבקשה להורות לה לחשוף תיקי חקירה מסוימים. העתירה נמסרה למשטרה ב-3.12.13 והיו לה 45 יום להשיב. נכון להיום, למעלה מ-60 יום לאחר מכן, היא לא טרחה לעשות זאת. ליתר דיוק, היא לא טרחה להגיב בכלל ואפילו לא לבקש ארכה למתן תשובתה. עוד דוגמה קטנה לדרך בה המשטרה מרשה לעצמה לעבור על החוק ולהתנהג כאילו הכללים שחלים עליכם ועלי אינם חלים עליה. אם קצינים חונים במקומות אסורים ושוטרים מכים אזרחים, מה זה כבר בשביל המשטרה כגוף לא להגיב לבית המשפט?

למי שלא קרא בשבוע שעבר את טורו של קלמן ליבסקינד במעריב ובמקור ראשון, אני מציע להשיג עותק. ליבסקינד פורש בצורה נרחבת ומשכנעת את אופן התנהגות הכתב הצבאי של הארץ, אמיר אורן, ובמיוחד את מנהגו לאיים על בכירים – כולל השר משה יעלון – שהוא "יעביר אותם מרשימת הטובים לרשימת הרעים" אם חלילה יפעלו (בענייני בטחון המדינה!) בצורה הנוגדת את דעתו. מעשיו של אורן, כפי שתוארו בתצהירים שהוגשו לבתי המשפט, מהווים סחיטה באיומים – עבירה פלילית שלצידה עונש חמור של שבע שנות מאסר. אז למה אורן לא צריך לחשוש אפילו לרגע אחד שמא יידרש לתת את הדין על מעשיו? – משום שהוא עובד בעיתון הארץ. אם אורי בלאו ניהל מו"מ שיואיל בטובו לחזור ארצה ולעמוד בתנאי ההסכם שנעשה איתו בפרשת ענת קם; אם עמוס שוקן אפילו לא נחקר על כך שסייע לבלאו לשבש הליכים במשך למעלה משנה – מה הפלא שאורן ושכמותו מרשים לעצמם לפעול בצורה בריונית וסחטנית?

הרשימה הבאה מובאת (באופן חלקי) מעמוד הפייסבוק "הימין האמיתי – העמוד הרשמי". היא אקטואלית תמיד, ובמיוחד השבוע כאשר דליה רבין הרשתה לעצמה להתערב ולמנוע מאריאל זילבר פרס מפעל חיים של אקו"ם – כי דעותיו אינן מוצאות חן בעיניה. לשמאל בכלל יש נטייה להיות הפוסק העליון בענייני חופש ביטוי, להתיר אותו לעצמו ולאסור אותו על אחרים. הרשימה הזו כוללת שורה של דוגמאות בולטות המאפיינות את השיח של השמאל, וממילא של חלקים משמעותיים בתקשורת. סירוב להיות נוכח בעת שירת נשים – הדרת נשים; סירוב לשרת בשטחים – זכות לגיטימית. קריאה לחרם על מתנחלים – זכות לגיטימית; קריאה לחרם על ערבים – הסתה. אי-קבלת ערבים ליישובים יהודיים – פעולה אנטי דמוקרטית וגזענית; התנגדות לכניסת יהודים ליפו/מזרח ירושלים – זכות לגיטימית. סגר על עזה - עונש קולקטיבי; חרם על ישראל - עונש לגיטימי על "סרבנות שלום". תג מחיר – טרור יהודי; התפרעויות בבילעין זריקת אבנים ובקבוקי תבערה – מחאה בלתי אלימה. יהודים שנכנסו לגוש קטיף לאחר שהוטל עליו הסגר צבאי – מסתננים; גנבי גבול מאפריקה שחדרו לישראל – פליטים. נשות הכותל – תנועה לגיטימית; יהודים בהר הבית – חבית נפץ שתוביל למלחמה. תכנים בעלי אופי ימני בבתי הספר – אינדוקטרינציה ימנית; תכנים בעלי אוריינטציה שמאלנית – דיון במסגרת חופש הביטוי.

חוות דעתו של המבקר יוסף שפירא על המחדלים בנושא רישום רכושם של יהודי מדינות ערב, מתמקדת בין היתר בכך שממשלות ישראל לדורותיהן לא קיימו את החלטותיהן שלהן בנושא זה. החליטו להוציא קול קורא? זה לקח עשר שנים. החליטו להקים אתר אינטרנט? אין עד היום. החליטו לרכז את התביעות? בארבע שנים נרשמו 410 טפסים. זה ממש לא מצב יוצא דופן. יש לא פחות מ-400 החלטות ממשלה שהתקבלו בשנים האחרונות ושלא מומשו. אני חוזר: 400 החלטות. הממשלות וראשיהן יוצאים בקול תרועה רמה ומבשרים לנו כמה שאו-טו-טו יהיה כאן גן עדן עלי אדמות – ואז לא נוקפים אצבע. ראשי הממשלה, השרים והממשלות כקולקטיב מרשים לעצמם להפר את ההחלטות שהם מקבלים – כי הם יודעים שלא יקרה להם דבר. כי הם יודעים שהציבור הישראלי מתייחס להחלטות הממשלה בדיוק כמו אל תעמולת בחירות: כהבטחות ריקות מתוכן שאיש אינו מצפה שיתגשמו.

תראו למה היו צריכים להתייחס השבוע הנשיא אשר גרוניס והשופטים חנן מלצר ונעם סולברג. אדם ששמו לא פורסם עתר לבג"ץ בבקשה להורות לשב"כ להפסיק לעקוב אחריו, וסולברג תמצת את טענותיו: "משנת 2005 החל לחוש כי עובדי המשיב מתחקים אחריו, בולשים ובוחנים את תנועותיו, בודקים את הדואר שהוא מקבל, ומאזינים לשיחות הטלפון שלו. גם ניסיונות התנקשות נעשו נגדו, והעותר דיווח עליהם למשטרה. בדיקתו העלתה כי מבצעי העוולות הם עובדי המשיב. פניותיו למשטרה, ליחב"ל ולמשיב [משרד ראש הממשלה], הועילו לתקופה קצרה, אך לאחר מכן חזרו עובדי המשיב לסורם. העותר סבור 'כמעט בוודאות' כי אנשי המשיב הם המבצעים את פעולות ההתחקות, הבילוש, האיומים והחדירה לפרטיות, משום שדרכי פעולתם מתאימות לדרכי הפעולה של המשיב, אשר אותן בחן העותר בדקדוק רב. גם סוג כלי הרכב מלמד על כך שמדובר בעובדי המשיב, גם צורתם החיצונית ופרטי לבושם של הבולשים, אופי האיומים הטלפוניים, ונסיונות הדריסה בכביש". העתירה נדחתה על הסף, אך בינתיים בוזבז זמן על הטיפול בה. אלא שדווקא העובדה שטענות הזויות כאלו יכולות להגיע לפתחו של בית המשפט העליון, היא תעודת כבוד לדמוקרטיה הישראלית בכלל ולמערכת המשפט שלה בפרט. אני כמובן לא מדבר על תביעות מיותרות ולעיתים מטורפות של עורכי דין, אלא על כאלו שמגישים בעצמם אנשים מסכנים. זה שכל אחד יכול להרשות לעצמו לפנות בכל עניין לכל בית משפט – זה סממן למערכת שיש להתגאות בה.