1. סיפור אריאל זילבר ואחינֹעם ניני אינו עוד סיפור לצד שלל ידיעות בתחום התרבות והפוליטיקה. מדובר בתמצית מרוכזת של סיפור רחב בהרבה: מלחמת התרבות, או - אם לנקוט שפה מרקסיסטית משהו - המלחמה על התודעה.
הנה התכנסה ועדה, אחת מני אלף, והחליטה להעניק פרס לאדם כלשהו בתחום שזה מקצועו והתמחותו כבר 50 שנה. פה אחד הצביעה הוועדה, וגם בציבור אין חולק על תרומתו.
אז מתעוררים הקומיסרים של התרבות ובודקים מי חתן הפרס, הלנו הוא, אִם לצרינו? בתקופות "מתוקנות" יותר ישבו הקומיסרים האלה בוועדות וחילקו פרסים לעצמם. כיום, יש שינוי קליל. קורה שלעיתים יוצאת שגגה מלפני השליט, והוא חולק כבוד ויקר וגם תגמול כספי נאה לאדם שאינו מאנשי שלומנו.
כיצד אינו מאנ"ש? הוא אמר דברים "לא נכונים", הביע דעות לא נכונות, חצה את הקווים והצטרף למחנה החושך, שינה את מראהו החיצוני. בקיצור, הוא לא לגיטימי. יתרה מזו, הוא פגע בטאבו, למשל בזכרו של
יצחק רבין ז"ל.
הפעולות לשלילת הפרס מגוונות: במקביל לדה-לגיטימציה של הסוטה משורת המקהלה, מבצעים דה-לגיטימציה לפרס עצמו. במקרה שאנ"ש זקוקים לפרס בשנים הבאות, ישנו את כותרת הפרס, ויחריגו את הפעם הזאת - במקום "פרס על מפעל חיים" נכריז שהפרס מוענק על תחום מצומצם יותר. בשנה הבאה נשוב לפרס הרגיל.
קורה לפעמים שאלה שהודרו מוועדות הפרסים וממועצות התרבות מתעוררים ומבינים שיש להם הכוח למנות אנשים נוספים, מגוונים יותר בדעותיהם. מינויים כאלה פירושם אובדן ההגמוניה החד-צדדית לטובת פלורליזם תרבותי, עניין שהוא לצנינים בעיני הקומיסרים, שקופצים ומכנים את החדשים "קומיסרים" ומטילים בהם דופי. הם הרי מכירים את הדבר מקרוב.
2. מקרה אריאל זילבר מבחן לסובלנות. איש לא כופה עלינו לשמוע אותו. וגם אם שומעים את שיריו, לא מוכרחים לשמוע את דעותיו. כמה אמנים משמאל קיבלו פרסים למרות דעות קיצוניות וביטויים קשים נגד המדינה, נגד האמונה היהודית - וברוב מוחלט של המקרים, לא התחוללה מהומה כזאת.
האמן דוד טרטקובר פירסם כרזות שטנה נגד
בנימין נתניהו בכהונתו הראשונה כראש
ממשלה. הוא הישווה אותו לרודנים הכי איומים בהיסטוריה. הכרזות פורסמו בעיתונות בהבלטה יתרה, כיאה לאויב השבט. זה לא מנע מטרטקובר לקבל את פרס ישראל מידיה של
לימור לבנת, שרת החינוך בממשלתו של
אריאל שרון שגם נגדו יצא האמן בארסיות בראשית שנות ה-80.
אלה המביאים ביטויים ויצירות מקוממות של זילבר, ישוו לנגדם את כרזותיו של טרטקובר; לעומתו, זילבר הוא חלב דל שומן. זאת יש לדעת: אמירות "קיצוניות" במובן של "לא לגיטימיות" נמצאות רק במחנה אחד. לכן אריאל זילבר. כדאי לחזור על אמירתו של פרופ' מעוז עזריהו - שעזב את השמאל באמצע שנות ה-90 - על משקל אמירתו של וולטיר: "הליברל הישראלי הממוצע יהיה מוכן למות על זכותך - לחשוב כמוהו".
3. ומנגד אחינֹעם ניני. אני מסתייג לחלוטין מהקללות ומהנאצות כלפיה. זכותה לומר כל העולה על רוחה. ניני עמדה על כך ש"לא קראה להחרים את אריאל זילבר האמן", אבל זה מה שעלה מהפרשה. השמאל חזק בנשק החרמות. ודאי שאינו מפריד בין היוצר ליצירתו, כפי שאין הפרדה בין דעותיו האישיות של מרצה בפקולטה למדעי הרוח לבין הצטיינותו המחקרית - ככל שזה תלוי בקומיסרים משמאל, אין מקום באקדמיה ובתרבות למי שאינו שותף לעמדותיהם הפוליטיות, והדוגמאות רבות.
עם זאת, ניני ידועה בביקורתה החריפה על ישראל ועל צדקת דרכנו. לכן חובה לבקר גם אותה, כחלק מפולמוס התרבות המתחולל פה זה יותר ממאה. בנימוקי הסירוב לקבלת פרס אקו"ם כתבה: "האם יש מקום לאמיל זולא שנלחם ב-1898 את מלחמתו של דרייפוס, בישראל של 2014?"
די צנוע שניני משווה עצמה לאמיל זולא. זולא יצא נגד האנטישמיות. ניני מעדיפה את העמדה הפלשתינית ("דרייפוס") על פני הישראלית.
ככל שמתחדדות העמדות במו"מ, מתבררת עוצמת האנטישמיות הגלומה בעמדה הפלשתינית: מלחמת חורמה בשיבת ציון, בחזרת היהודים למולדתם, דמוניזציה של היהודי והצדקת הטרור נגדו, הכחשת הזיקה ההיסטורית והדתית בינינו לבין הארץ, הצגת ישראל הנלחמת על חייה כקלגס וכצורר נאצי ועוד. לכן הסירוב להכיר בישראל כמדינה יהודית.
הפלשתינים מבינים את מהות הוויכוח - לא טריטוריה אלא עצם הזכות על הארץ; ולכן משכתבים את ההיסטוריה. גם ניני תורמת. ביום ירושלים שרה את "ירושלים של זהב" ללא הבתים שנעמי שמר הוסיפה עם שחרור העיר: "חזרנו אל בורות המים לשוק ולכיכר, שופר קורא בהר הבית בעיר העתיקה..." "חזרנו"? מה פתאום! כבשנו. "הר הבית"? מה פתאום! חראם א-שריף.
לזכותה של ניני ייאמר שהיא עקבית. עוד בקיץ 1996 הופיעה באיטליה, בקונצרט גדול בכיכר נֶטונו בבולוניה. ההופעה התקיימה בליל תשעה באב, שעה שבבתי הכנסת הסמוכים בעיר, ישבו יהודים על הרצפה וקוננו על שני חורבנות לאומיים. יהודים רבים בקהילה, לא בהכרח שומרי מצוות, התביישו במעשה. ניחא, זכותה של ניני להתכחש לזיכרון היהודי; האם הייתה מעזה לעשות כך מול הזיכרון הקתולי בוותיקן, שעה שעמדה מול האב הגדול ושרה "אווה מריה" (שלום לך, מריה)?
ניני לא שרה את התפילה הקתולית המסורתית, אבל גם גרסתה הופנתה לאֵם האלוהים: "שלום לך, מריה / היכן הסתתרת? / אינך יודעת שאנו זקוקים לך? / העניינים פה נראים די רע / אני יודעת שיש יופי, עדינות וצחוק / אלו דברים שתמיד עמדת עליהם / עיזרי לנו למצוא אותם //... מריה הקדושה... / האם מותר... לומר שחבל לי / לא לחיות בהרמוניה / כולנו רק מקווים... אמן".
אחד המאפיינים של הפוסט-מודרניזם הוא ציטוט מילים וכותרות חלולות. לא במקרה פוגשים טקסטים כאלו לעייפה דווקא באירוויזיון. אירופה אוהבת זאת, כפי שאוהבת אמנים היוצאים נגד ישראל. מעבר לפשטנות החנפנית שבמילים, האם אין משהו בעייתי בעמידה של יהודייה מול האפיפיור ברומא בתפילה לאם האלוהים? השוו זאת עם עמידתו של
יהורם גאון מול האפיפיור
יוחנן פאולוס בביקורו בירושלים ושירת "מעל פיסגת הר הצופים" לא רק בעברית אלא גם בלדינו, שפתם של מגורשי ספרד. אכן, לא זילבר עמד בעומק הוויכוח השבוע.
