נראה שכבר נאמר הכול בנושא ההתנחלויות ופינויים בעת הסדר עתידי עם הפלשתינים. מרבית הציבור בישראל מאמץ את הגרסה המזוהה לרוב עם מחנה הימין. אחרי הצעות חסרות תקדים בנדיבותם לפלשתינים - ששיאם בתוכנית שהציע בשעתו ראש הממשלה
אהוד ברק - החליטה ההנהגה של הצד השני כדברי רבינוביץ' "לבעוט ביד המושטת ולהעלות באש סיכוי מוחשי לשלום מכובד". עם זאת, בודדים בלבד ערערו על התפיסה הזו ומועטים עוד יותר ביקשו לפתור את התעלומה מדוע חל שינוי בעמדה הפלשתינית, אם יוצאים מתוך ההנחה כי אכן היה רצון פלשתיני בשלום מלכתחילה.
הסירוב הפלשתיני, כפי שמצטייר בעיניים הישראליות, הניזונות לרוב מהתקשורת אשר בתורה מוזנת מדברי יועצי התקשורת של הפוליטיקאים, נותן לפלשתינים דימוי של אנשים לא רציונאליים. התקשורת הישראלית מזינה את התעמולה במקום לנסות ולפענח את התעלומה ומחזקת בקרב הציבור היהודי את התחושה כי אין סיכוי להסדר קבע עם הצד השני שלא לדבר על שלום אמיתי. הדבר מדמה לדידו של אחד החוקרים את הפלשתינים לכלה שכלל לא ביקשה חתונה. "היא איחזה עיניים כדי לקבל את מתנות האירוסין, מתוך תכנון מוקדם לברוח לפני החופה ולהילחם על שארית רכושו של החתן התמים". רבים בישראל אימצו את התפיסה הזו. לטענת חלק מהם ערפאת יצא מדעתו, שמחבל תמיד נשאר מחבל ולכן הרצון שלו לדם ולכן לא היה גם טעם למשא-ומתן עימו.
קצת היסטוריה הטרגדיה של הפלשתינים בגדה המערבית אינה מתחילה עם הכיבוש הישראלי במלחמת ששת הימים. למעשה הגדה המערבית שבה ישבו רבים מהם אבדה להם כיכולת להקים מדינה ריבונית אחרי מלחמת העצמאות. מייסד השושלת ההאשמית (שם השושלת ששולטת בירדן), האמיר עבדאללה, ניהל כבר במהלך המלחמה סדרה של מגעים חשאיים עם מנהיגי הישוב היהודי והתנועה הציונית. הדבר איפשר לו לקבל נוכחות בירושלים ובגדה כאשר אי-הוודאות לגבי גורלו של השטח הביאה לכך שב-1950 צירף זה אותה באופן רשמי בממלכתו. ברצועת עזה התרחש תהליך דומה כשבין 1948 ל-1967, הייתה זו בשליטת מצרים שתחת חסותה מצאו את עצמם פליטי מלחמת 1948, שמספרם היה רב בהרבה ממספר התושבים המקוריים.
ב-1967 כבשה ישראל את הגדה והרצועה מידי הירדנים והמצרים, ומאז מנהלים הפלשתינים מאבק מדיני, שמלווה לעיתים בפעולות גרילה ובמרי אזרחי כדי להשיג שליטה מחודשת באדמתם ובגורלם. השאלה צריכה להיות לא מדוע הם הקימו אז מדינה? שכן זה לא שהם לא רצו להקים אז מדינה אלא שפשוט לא יכלו משום שכל הזמן היו תחת שליטתם של אחרים. השאלה היותר נכונה היא מדוע לא מרדו או עשו את אותם פעולות שיעשו לאחר מכן נגד ישראל. זאת במיוחד על-רקע העובדה שהעוצמה וההשקעה המדהימים של ההתנגדות הפלשתינית בשטחים מבהירים עד כמה גדול המרחק בין מה שמציעה להם ההנהגה הישראלית לבין מה שהעם הפלשתיני והנהגתו יכולים לחיות איתה.
ארבעה שבועות לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה, בתחילת 1988, עוד דיבר ראש הממשלה דאז
יצחק שמיר על "הפרות סדר" ועשה תנועת ביטול בידו בשעה שהבטיח שכוחות הביטחון ישתלטו על העניינים בהקדם. מאז עברו המון אבנים המון ידיים והמון דמעות זלגו מעיניהם של שני הצדדים. היה זה ראש הממשלה
אריאל שרון שהבין כי ישראל רק נחלשת משליטה ישירה על הפלשתינים ולכן החליט לא רק לוותר על האופציה של לכבוש את יריחו או עזה תחילה (כפי שמציעות הסיסמאות או קיצוני ה
מתנחלים) אלא גם לצאת בכלל מהשטח. פועל יוצא מכך - "כשאין יעדים צבאיים של ממש, מסתכם תפקיד החיילים במאמץ לסיים את המשמרת בלי להיפגע".
למשבר הזה, כפי שהוכיחה ההיסטוריה במקרים דומים, אין פתרון צבאי. ישראל והפלשתינים נמצאים היום במקום שבו הצבא האימפריאלי שנמצא בשטח כבוש נהיה חלש מול האנרגיות המתפרצות של האוכלוסייה המקומית. "כמו בהודו, באלג'יר, ובלבנון האבן מכופפת את קנה התותח, מטען הצד מפורר את עליונותה של מסוק הקרב והמון האזרחים מבודד את פלוגת חיל הרגלים שבמחסום". אולי כוחה הקונבנציונאלי (שכן כל העניין הלא קונבנציונאלי הוא רק משהו שמקורות זרים יכולים לספר עליו) של ישראל גדול בצורה משמעותית מזה של הפלשתינים אבל הנחישות והלכידות של הצד השני עולה בהרבה על זו של ישראל. "תנועות לאומיות הקרבות להגשמת חזונן - כמו התנועה הלאומית הפלשתינית - מצליחות לגייס תעצומות נפש שאומות ותיקות שכחו מזמן". למדינות קולוניאליות אין כוח עמידה. יש להן רק תקופת זוהר וזו של ישראל נחלשה כשבגין את החזיר את סיני ופירק את ימית, נסדקה כששמיר הלך למדריד, נבקעה כשנתניהו החזיר את חברון, נשברה כששרון מסר את שטחה של עזה והעתיד יהיה זה שיגיד מי ימסור מה.
אז מה בעצם קרה שם? בניגוד לרושם הישראלי שהפלשתינים לא יסכימו לכל מה שיבקשו לתת להם, הרי שהאמת היא אחרת. כל מי שינבור קצת בספרי ההיסטוריה יגלה כי כבר ב-1988 הסכימו הפלשתינים להסתפק ב-22% משטחה של פלשתינה כפי שהייתה בימי מנדט, או במילים אחרות רק השטח של הגדה המערבית (יהודה ושומרון בשיח הישראלי) ורצועת עזה. לכן עם כניסתם לתהליך אוסלו הם ציפו כי בסופו של דבר יימסר להם שטח זה כשהוא ריק מהתנחלויות. אבל אם בודקים את הצעת ברק, אותה הצעה 'הנדיבה ביותר' בתולדות הסכסוך שבין שני העמים ניכר שמופיעה בה ירושלים ששטחה מתחיל ממבואות רמאללה ונמשך עד פאתי בית לחם וכל זה בשליטתה של ישראל, וכי אין בכוונתה של זו לכלול את השטח הזה במשא-ומתן.
אם לא די בכך, הגדה המערבית מחולקת לצפונית ודרומית כשחמישית ממנה מסופחת לישראל, כשכל אחד מהחלקים מחובר בנפרד בציר תנועה בעייתי העובר בשטחה של ישראל כדי להגיע לרצועת עזה. אף שישראל כבר יצאה מרצועת עזה (דבר שאיש לא יכול היה לדמיין בימיו של ברק) הרי שגם סיור בגדה המערבית חושף בפני הצופה כמה אלפי מתנחלים, כבישים עוקפים, מתקני צבא ועוד גורמים שהופכים את המדינה הפלשתינית לכזו שמחולקת לרצועות, "מדינה נומינאלית, מקוטעת ומדוללת, ללא צבא של ממש, תלויה בישראל מבחינה כלכלית וביטחונית, נטולת שליטה בירושלים המזרחית ובעיר העתיקה". מכאן ניתן להבין יותר בקלות את הסירוב הפלשתיני להסכם שכזה. בהמשך למטפורה המדוברת, "שמלת הכלולות שתפרו לפלשתינים איננה רק מוכתמת בשוליה. יש בה חורים ענקיים במקומות אסטרטגיים, המאיימים לחשוף את הכלה לדיראון. אם תעז להיכנס בה אל אולם החתונה הבושה לא תיגמר בצחקוקים ובלעג מאחרי גבה. היא והשושבינים שלה עלולים להיזרק בבושת פנים אל הלילה".
ההנהגה הישראלית, וחלק גדול מהציבור, מסרבים ככל הנראה להבין שהאלימות הפלשתינית היא בעיקרה תוצאה של זעם שנצבר במשך למעלה מ-66 שנה מאז 1948, ובמיוחד ב-47 שנים האחרונות שבהם שולטת ישראל בגדה המערבית, ועד לפני כמה שנים ספורות גם ברצועת עזה. בסופו של דבר עלול הדבר להוביל לסינדרום קוסובו. מדינת ישראל תהיה בתפקיד יוגוסלביה, הפלשתינים בתפקיד הקוסובארים האלבנים ומדינות המערב בתפקיד מדינות המערב. אם לא יפורקו ההתנחלויות בהסכמה, הדבר יוביל ללחץ בינלאומי מאסיבי - בנוסח שהפעילו מדינות נאט"ו על הסרבים - שהוביל לבסוף לפינוי הצבא היוגוסלבי והיישובים בהם הייתה אוכלוסייה סרבית. על כן, חייב לזכור ולשנן לעצמו כל ראש ממשלה שייבחר בישראל את המשפט עימו מסיים חוקר אחר את ספרו - "ישראל יכולה לחיות בשלום. ישראל יכולה לחיות עם ההתנחלויות. ישראל לא יכולה לחיות עם שניהם".
