לפני מספר שנים חגג עבריין ידוע אירוע משפחתי כלשהו, ובין האורחים היה כדורגלן ידוע עוד יותר שהצטלם בשמחה רבה עם המארח. זה נראה כמו מפגש של סלבריטאים וכך גם התייחסה אליו התקשורת. זוהי דוגמה, קטנה ונקודתית, לחלקה של התקשורת בנושא בו אנו עוסקים בשבועות האחרונים: הזלזול בחוק וההימנעות הגורפת מציות לו.
זה מתחיל מהתייחסות ידוענית לעבריינים בכירים ומליטוף של בני משפחותיהם המסכנים והסובלים (ראו למשל את הכתבות וקטעי הרכילות על אהובה אלפרון). זה נמשך בסלחנות כלפי מה שנתפס כעבריינות "אידיאולוגית": מימין יסבירו את מניעיהם של
מתנחלים, משמאל יגלו הבנה למפגינים בבילעין, מכל הכיוונים יאמרו שלעובדים מותר לשרוף צמיגים. יש כאן גם לא מעט שימוש בלשון מכובסת ומוטה: מסתננים בלתי חוקיים הם מבקשי מקלט; שביתה פראית היא מאבק על הפרנסה; פולשים לקרקע הם חסרי-בית. וזה מגיע עד כדי עבריינות של התקשורת עצמה.
הנקודה האחרונה היא כמעט יום-יומית. כאשר יש צווי איסור פרסום, יעשו רוב אמצעי התקשורת שמיניות באוויר כדי לעקוף אותם. כך היה בפרשת אייל גולן, כך היה בפרשת פינטו - אם לציין רק את שני המקרים הבולטים האחרונים. כתבים צבאיים מתעלמים מהצנזורה, כולל בזמן קרב, ומסכנים חיי אדם. שלא לדבר על פרשת
אורי בלאו, בה נתן הארץ סיוע מתמשך לעיתונאי פורע חוק שברח מחקירה. ולמה זה קורה? - כי כולם מפחדים מצעקותיה של התקשורת על "
חופש הביטוי" ו"חופש העיתונות", ומתעלמים הן מכך שבמדינה דמוקרטית כל חופש הוא עניין של איזון ומכך שהחוק חל על עיתונאי בדיוק כמו על כל אזרח אחר.
התקשורת מצידה יודעת טוב מאוד להצביע על עבירות של אחרים, במיוחד מתוך פוזיציה פוליטית ו/או מסחרית. זה לא רק צבוע, אלא גם שומט את הקרקע מתחת לזכותה המוסרית של התקשורת למלא תפקיד זה. "טול קורָה מבין עיניך", אפשר לומר ללא מעט אמצעי תקשורת, המגבים עבריינים ביד אחת, עוברים בעצמם על החוק ביד שנייה, ואז צועקים נגד עבריינות. כל עוד זה המצב, הולכת התקשורת ומאבדת את יכולתה למלא את אחת ממשימותיה החשובות ביותר: להוקיע עבריינות ולהביא להענשת העבריינים.
בפייסבוק, בטוקבקים, בבלוגים לכל אחד ואחת מאיתנו יש תפקיד במאבק בתופעה המסוכנת וההרסנית של הפיכת שמירת החוק לאופציה. זה מתחיל מהבית. לתת לילדינו דוגמה אישית: להראות להם שאנו לא חונים בתחנת אוטובוס ולא חוצים באדום ולא משלמים בשחור. לחנך אותם: להסביר מדוע נטריח את עצמנו עוד קצת ומדוע נשלם עוד קצת, לחשוף אותם לעונשים המוטלים על עבריינים, להטמיע בהם מדוע בסופו של יום ההתנהגות הזו - היא ורק היא - מבטיחה את החיים והרווחה של כולנו.
זה נמשך בנכונות שלנו להתגייס לאכיפה. לא לפחד מהמילה "הלשנה". לא לחשוש לומר לבעל המקצוע: אני משלם רק עם חשבונית, ואם תתעקש - אדווח לרשות המיסים. לא לחשוש לומר לנהג האוטובוס: תתרכז בנהיגה ואל תשוחח עם הנוסע שלידך, ואם לא - אתלונן במשרד התחבורה. לא לחשוש להיכנס לצומת רק בירוק, להתעלם מהצפירות המתחילות כבר בצהוב. זה נשמע נודניקי ו"חְנוּני", יש יאמרו שאולי זה מסוכן בגלל שאנשים כבר נדקרו על פחות. אבל אם כולנו נפחד - האלימות תנצח; ואם כולנו נאמר זאת ונעשה זאת, זה יהפוך לנורמה.
אנחנו צריכים ללחוץ ללא הרף על מקבלי ההחלטות לשנות את המצב מן היסוד. לשלוח מכתבים למערכות העיתונים, להגיב באתרי אינטרנט, לפרסם בלוגים, לכתוב בפייסבוק. במאה ה-21 דעת הקהל אינה נחלתה של אליטה תקשורתית-פוליטית-תרבותית; דעת הקהל היא באמת דעתו של הקהל. כבר ראינו, אצלנו ואצל שכנינו, מה יכול לעשות ציבור גדול המתגייס באמצעי התקשורת המודרניים. אין סיבה שזה לא יקרה גם בתחום שהוא הגורלי ביותר לקיומנו כחברה וכמדינה: הבטחת הציות לחוק.
