הגיעה העת להודות באמת שגיוס חרדים הוא חסר כל סיכוי, ולא רק בשל אי-שיתוף-פעולה מצידם, אלא גם בשל אי-התועלת שבו.
הדעת נותנת שחזקה על אלה, שתורתם היא אכן אומנותם היחידה, שלא יסכינו להמיר אותה בעד שום תחליף שבעולם - בוודאי לא במדים צבאיים, שבהם הם רואים אפיקורסיות גמורה וסטייה מדרך הישר שלהם. ומאחר שמבחינתם זו איננה גזירה משמיים, אלא חוק אנושי שאינם מכירים בו - הם יראו את עצמם נכונים ללכת רחוק, עד כדי התייצבות כחומה בצורה, במערכה נגדית של "ייהרג ובל יעבור", שבה לא יהססו לעלות עלי בריקדות ולהיאבק נואשות למען קידוש השם.
גיוס החרדים הוא, אומנם, בינתיים, לא יותר ממשאלת-לב של רבים, אך הדרך ליישומו עוד רחוקה למדי. עם זאת מאמינים החרדים בכל ליבם שיש בכוחן של תפילה, תשובה וצדקה להעביר את רוע הגזירה מעימם.
ואכן, יש צורך בדמיון מודרך כדי לראות את המון החרדים כשהם משתכנים באוהלים צבאיים, לבושים במדים ואוחזים ברובה, במקום שישבו באוהלה של תורה ויהגו בה יומם ולילה, כדרכם בקודש, כשהם עטופים ציציות.
אבל, עם יד על הלב צריך להודות שסירובם של החרדים לשרת איננו נובע מטעמי נוחיות, ואף לא בעטייה של סתם השתמטות, אלא יש בכך משום הפרה של צו-מצפונם הערכי ועשיית הרע בעיני ה'.
ללא תועלת בסופו של דבר, השרות בצבא איננו נתון לשיקול-בחירתו של האזרח הקטן באשר הוא. המדינה היא זו שרשאית לכפות אותו עליו לצרכיה היא, ללא הבחנה ודין וחשבון. אלא שעם זאת ראוי להודות, שאם לא לפחות בחשבון הסופי - שרות שכזה אינו משתלם לאף לא אחד משני הצדדים: לא לחרדים ולא לצבא.
כי ממה נפשך: בגיוס חרדים, מכוח החוק, לא יהיה כדי לשבור את רוחם. חזקה עליהם שהם ינקטו בכל אמצעי הנגד העומדים לרשותם לצורך ביטול רוע הגזירה, עד כדי שימוש בנשק שביתת הרעב והפגנות-רחוב אלימות.
אז נכון, אומנם, שכבר היו דברים מעולם ושלצה"ל יש מגויסים חרדים. קחו, לדוגמה, את "נצח יהודה", שהוא גדוד מצטיין של נח"ל חרדי, שיש בו שילוב של שרות צבאי עם המשך השמירה על אורח-חיים חרדי, אלא שהמדובר ביחידי-סגולה, המוכנים בהחלט להתעלות על עצמם, ואין להסיק מהם על הרוב החרדי הגדול.
מלבד האפקט המוראלי שיש, אומנם, בגיוס החרדים - אין בו כדי ליישם, הלכה למעשה, את הסיסמה הנבובה של "שוויון בנטל". האמת ניתנת להיאמר ששירותם של החרדים יהפוך רק למעמסה מיותרת לצה"ל, שממילא רווי בחיילים די צורכו, ומשתדל לשחרר כמה שאפשר מהם, מה גם שגיוס שכזה הוא, בסך-הכל, כאב-ראש לוגיסטי-צבאי מדרגה ראשונה, אם לא בזבוז-כספים זועק לשמיים. אז "לא מדובשך ולא מעוקצך".
