לפני שבע שנים (2007), הופיע בארצות-הברית ספר בכותרת "הלובי הישראלי ומדיניות החוץ האמריקנית" שחיברו שני אקדמאים, סטיבן וולט מאוניברסיטת הארוורד, וג'והן מרשהיימר מאוניברסיטת שיקגו. בספרם קובעים המחברים כי ישראל וחבריה במסדרונות השלטון בוושינגטון הכתיבו במידה רבה את מדיניות החוץ האמריקנית, ובעיקר את המלחמה בעירק.
השבוע פרסם סטיבן וולט מאמר חשוב בכתב העת "פוריין פוליסי" שבו הוא מונה את 10 הטעויות הגדולות של ארה"ב באפגניסטן, על-רקע החלטתו של
ברק אובמה לסגת ממדינה זו בסוף שנת 2014. כבר בתחילת המאמר קובע וולט כי המלחמה תסתיים בצורה לא טובה, וכי ארה"ב לא תנצח את ארגון הטאליבן, שהקים באפגניסטן מדינת טרור של אל-קאעידה.
היחסים בין ארה"ב והנשיא האפגני חמיד קרזאי הולכים ומתדרדרים: לא רק שהוא מסרב להסכים להשארת כוחות אמריקניים במדינתו, אלא שלאחרונה הוא החל לומר שארה"ב אחראית לאבידות בנפש בקרב אזרחי מדינתו. לאמריקנים רבים זוהי אכזבה גדולה אחרי מה שארה"ב השקיעה באפגניסטן - מדם חייליה ועד מיליארדי דולריה.
הסיבה הראשונה שמונה וולט לכישלון האמריקני היא הליכתה של ארה"ב לבדה למערכה. אחרי פיגועי ה-11 בספטמבר 2001, הציעו חברות נאט"ו לארה"ב ליטול חלק במלחמה נגד הטאליבן ואל-קאעידה, אך שר ההגנה דאז דונלד ראמספלד דחה את ההצעה באדיבות כיוון שסבר כי ארה"ב תוכל להתמודד עם הבעיה לבדה. רק לאחר פרוץ המלחמה בעירק במארס 2003, הסכים ראמספלד לשיתוף כוחות נוספים באפגניסטן, אבל זה היה כבר מאוחר, שכן הטאליבן החלו לחזור לכוחם.
סמכויות נרחבות הסיבה השנייה היא בריחתו של אוסמה בן-לאדן מהרי טורה בורה, וכשלון האמריקנים לחסלו בשלב הראשון של המלחמה. חיסולו של בן-לאדן בשלב הראשון היה מקל על האמריקנים לחסל את אל-קאעידה. לדעתי, וולט טועה בקביעה זו, וחיסול בן-לאדן בכל נקודת זמן לא היה מחסל את רעיון הג'יהאד העולמי של אל-קאעידה.
הסיבה השלישית שמציין וולט היא החוקה האפגנית מ-2004 המעניקה לנשיא סמכויות נרחבות ואינה קשובה לרחשי הלב של האוכלוסייה המעוניינת באוטונומיה על הבסיס המקומי. האדמיניסטרציה של קרזאי לא הייתה מסוגלת לשלוט במדינה ביעילות, ולכן היא הפכה מושחתת. הכלכלה לא התפתחה, והמדינה הפכה לנסמכת על תרומות מבחוץ.
וולט טועה לגמרי בנקודה זו: היה על ארה"ב להביא לחלוקת אפגניסטן למדינות נפרדות - מדינה נפרדת לכל אחת מהקבוצות האתניות המרכיבות את אוכלוסייתה - בדומה למה שקרה בברית-המועצות, יוגוסלביה וצ'כוסלובקיה, ולא רק להעניק להן אוטונומיה על בסיס מקומי.
הסיבה הרביעית שמוצא וולט היא הפלישה לעירק שהסיטה כוחות ומודיעין מאפגניסטן לעירק. אך קשה להניח שהכוח המאוחד של ארה"ב ונאט"ו אינו יכול להתמודד עם שתי חזיתות בעת ובעונה אחת.
חשיפת קלפים הסיבה החמישית היא העובדה שאובמה לא הוסיף ב-2009 די כוחות לחיסול הטאליבן, ותוספת הכוחות לא הייתה משמעותית כדי להתמודד עם הסיוע שהטאליבן קיבלו מתוך שטח פקיסטן. בנקודה זו וולט צודק.
הסיבה השישית שמציין המאמר היא שאובמה קבע תאריך ליציאה מאפגניסטן. המסר שהוא שלח לטאליבן הוא שעל לוחמיו להתאזר בסבלנות ולשרוד עד התאריך שנקבע כדי להצליח להשתלט על המדינה אחרי הסתלקותה של ארה"ב. וולט צודק גם בקביעתו זו: חשיפת הקלפים פועלת תמיד לרעת החושף.
הסיבה השביעית היא שארה"ב לא פעלה ביתר נחרצות לקדם תהליך שלום ופיוס באפגניסטן תוך עידוד לפלג המתון יותר של הטאליבן ומגזרים נוספים באוכלוסייה. בעניין זה טועה וולט לחלוטין, כי הוא מניח שמגזר מתון יכול להכתיב מדיניות לקבוצה אלימה. דבר זה הוא בלתי אפשרי, שכן בכל עימות בין מתון לאלים, האלים ינצח.
הסיבה השמינית שמונה וולט במאמרו היא כשלונם של בוש ואובמה לשכנע את הציבור האמריקני בנחיצות של המשך המלחמה באפגניסטן, לאחר תמיכתו ההתחלתית בסוף 2001 אחרי פיגועי ה-11 בספטמבר. ככל שעבר הזמן, איבד הנשיא האמריקני את תמיכת הציבור שלא ראה תכלית למלחמה. אובמה ניסה להצדיק את המשך המלחמה בסכנה שארגון אל-קאעידה יתבסס באפגניסטן, אבל ב-2009 היו לאל-קאעידה אלטרנטיבות בפקיסטן ובעירק. הציבור האמריקני לא האמין אז שניתן להשיג את המטרה, ולכן צמצם את תמיכתו במלחמה.
סתירות פנימיות הסיבה התשיעית היא אופיו החלש של השלטון שהקימה ארה"ב באפגניסטן, ותלותו בסיוע אמריקני להישרדותו. טעותו של וולט היא ששלטון במדינה כמו אפגניסטן מלכתחילה אינו יכול להיות חזק, היות שהאוכלוסייה משוסעת ומחולקת לקבוצות רבות שאינן רואות את השלטון כלגיטימי.
הסיבה העשירית היא סתירות פנימיות וחוסר עקביות במדיניות האמריקנית כלפי אפגניסטן לאורך השנים.
וולט אומנם רואה נקודות, אבל אינו מוצא את הקו המחבר ביניהן: הטעות הקמאית, הבסיסית שוולט לא ציין הייתה השארת אפגניסטן כמדינה מאוחדת במקום לפרקה למדינות אתניות נפרדות, בעוד שכל הטעויות שהוא מציין הן תולדות הכרחיות של טעות בסיסית זו.
וולט מציג בקיאות בהתנהלותה של ארה"ב, אבל ממאמרו ברור כי יש לו מושג חלקי בלבד על הבעיות האמיתיות של אפגניסטן. בכך הוא כנראה אינו שונה מרבים ממקבלי ההחלטות בוושינגטון, שכמוהו רואים נקודות, אבל אינם תמיד מצליחים לראות את הקו הברור המחבר ביניהן.
