במחנה ההשמדה המצמרר אושוויץ אירעו, מסתבר, גם ניסים, כמו זה שאירע לאסיר מספר 44070, רודולף ורבה, יהודי סלובקי, שהצליח להימלט בדקה התשעים מן התופת ולהציל את חייו. מסתבר שמזלו של ורבה שפר עליו, משום שנכלל בקבוצת-עבודה של אסירי-מחנה, ששובצו במפעלי-עבודה נאציים באזור הצמוד לאושוויץ. את סיפורו של האוד המוצל מאש, שנפטר לא מכבר בקנדה, מביא ההיסטוריון גד נחשון, תוך סימוכין על עותק מיומנו האישי של הניצול, שהגיע לא מכבר לידיו.
תאריך בריחתו של ורבה מאושוויץ היה ב-3 באפריל 1943, בשעה שתאי הגזים חנקו למוות את יתר אסירי המחנה. מן היומן עולה, כי ורבה הפגין תעוזה מיוחדת, ולא רק משום שהצליח ליישם את רעיון הבריחה שהבשיל במוחו, אלא גם בשל התושייה שלו להבריח אסיר נוסף מן המחנה. למותר לציין שבריחה ממחנה המוות הזה הצריכה בצד גבורה עילאית גם גאוניות, שרק ורבה היה מסוגל לה.
בת יענה
ביומנו האישי של האסיר-הניצול מסביר ורבה את תהליכי ההשמדה של שני מיליון היהודים באושוויץ, תוך כתיבת דוח מפורט על הרצח ה"מדעי" שביצעו הקלגסים הנאצים ומשתפי הפעולה שלהם, בכללם ה"קאפו" היהודיים. את המידע שאסף הוא דאג להביא לידיעת בעלות הברית, ובין היתר גם לידיעתם של מנהיגים יהודיים, אלא שאלה גם אלה בחרו, משום מה, לא רק להתעלם ממנו, אלא גם לפקפק בכנותו.
מבחינתם לא היה בו יותר משיווק של תעמולה אנטי-נאצית גרידא.
לדברי גד נחשון, הרי שהלקח שנלמד מכך די ברור: העולם, שידע על הג'נוסייד, נטה, כבת-יענה, לעצום עין, לשתוק ולהתעלם מהמתרחש. ואכן, המציאות המרה הוכיחה בעליל שלאיש לא היה אז אכפת ממה שהתחוור כהשמדה שיטתית-מדעית של העם היהודי.
הלם ופלצות
אליבא דנחשון, הרי שכניצול-אושוויץ, מחייב תסכולו של ורבה מההתנהגות הנלוזה מחקרים מקיפים על השתיקה ואוזלת היד הזו, שנמשכה גם ב-1944, כשכבר היה ברור שגרמניה הנאצית חוסלה. כך או אחרת, ההתעלמות המופגנת מהדוח של ורבה מזעזעת ובלתי-מובנת.
כהיסטוריון מביע נחשון את תמיהתו על שלמרות הזוועות של שנת 1944, לא נעצרו חיי התרבות אפילו ברחוב היהודי החופשי בארה"ב.
בהקשר לכך מעיד עליו נחשון את הרב היהודי-אמריקני המנוח, בנימין טריינין, שהתוודה באוזניו על ההלם והפלצות שאחזו בו בדיעבד, כשנודע לו שהתזמורת ניגנה בחתונתו מנגינות עליזות, בה בעת שיהודים נטבחו בכבשן.