אבקש לתאר בעיה חברתית שרובנו נתקלים בה לא מעט ביומיום, אולם לא מייחסים לה חשיבות רבה. זה לא בעיה עם כותרות גדולות על התעללות או כליאה של אדם עם מוגבלות בבית סגור, אלא בעיה שנוצרת מהתנהגות שקיימת אצל רובנו, בין אם במודע ובין אם לאו.
איך הייתם מרגישים אם הייתם מגיעים לבנק, לדואר, לקנות איזה בגד או לעמוד בתור לקנות קפה ובפנייה לאיש השירות התחושה היא שלא רואים אתכם? לא סומכים עליכם שאפילו תדעו את שמכם. נשמע מגוחך? גם בעיניי, אך לצערי עדיין קורה.
במסגרת תפקידי כעובדת סוציאלית בתחום המוגבלויות, אני פועלת לקידום עצמאות ולשילוב אנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית בקהילה. זכור לי היטב היום בו ליוויתי את דניאל (שם בדוי), אדם עם מוגבלות שכלית התפתחותית לבנק במטרה לפתוח חשבון בנק. דניאל מסוגל בהחלט לתת את פרטיו האישיים ולפנות לאיש השירות באופן עצמאי ובכל זאת אפילו בפנייה הראשונית של "מה שמך" - השאלה הופנתה אליי ולא לדניאל עצמו. ביום אחר ליוויתי את רחל (שם בדוי), נערה בת 20, לרופא. כמו עם דניאל, השאלה - "מה כואב לך ובשביל מה באת" - הופנתה אליי למרות שרחל הייתה מסוגלת בהחלט לענות על שאלות אלו והיא יודעת הרבה יותר טוב ממני מה כואב לה ומדוע הגענו לרופא.
אלו רק שתי דוגמאות מתוך הרבה אחרות שממחישות שיש לא מעט אנשים בחברה שאינם יודעים כיצד לפנות וכיצד להתייחס לאנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית.
בעשור האחרון ישנה מגמה לשילוב אנשים עם מוגבלויות בכלל ועם מוגבלות שכלית התפתחותית בפרט בקהילה. התגבשה ההבנה שכבר לא ניתן "לכלוא" אותם, לבודד אותם מהחברה ולשלוח אותם למוסדות סגורים ורחוקים ובכך לפתור את "הבעיה". אנשים אלה משתקמים ומתפתחים באופן הטוב ביותר כשהם בתוך החברה, משולבים בה וחיים בה כמה שיותר באופן נורמלי המותאם לגילם. גם החברה לומדת, מתפתחת ומועשרת באמצעות מפגש עם אנשים אלה.
עם זאת, היחס לאנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית לא מאפשר להם להשתלב היטב בקהילה. יחס לא שוויוני ומדיר, אינו מאפשר לאדם עם המוגבלות להשתלב באופן אמיתי בחברה. אדם שמרגיש במקרים רבים שקוף בעיני אחרים, מפתח תחושה שהוא לא שווה, שאין לו חשיבות ומקום בחברה וזו חוויה אנושית ממש לא פשוטה.
מעבר לכך, אותו יחס מונע שילוב אמיתי בקהילה ויכולת של האדם עם המוגבלות להשתמש באופן עצמאי בשירותי הקהילה ומגדיל את מעגל התלות באחר ברמה הבסיסית ביותר.
היחס הלא שוויוני נובע מכך שמוגבלות שכלית התפתחותית איננה מוכרת לציבור וזרה לרובו המכריע. רבים אינם יודעים כיצד לגשת ולהתייחס לאנשים אלו אז הם מעדיפים להתעלם. אינני חושבת שזה נובע מתוך רצון להרע, כי הרי אחרי היכרות ראשונית שטחית, אנשים מתחילים להגיב אחרת. אותו דניאל שליוויתי לבנק, המשיך ללכת לאותו פקיד שקיבל אותו לראשונה ונותן לו עד היום יחס שווה ומכבד, בדיוק אותו פקיד שבמפגש הראשוני לא העז אפילו לשאול אותו לשמו. אך מה היה קורה אם בפעם הראשונה שדניאל הגיע לבנק לא הייתי לידו ללוות אותו? האם מישהו בכלל היה מתייחס אליו? משקיע כמה דקות ונותן לו זמן לבטא את עצמו?
על-מנת לשנות את המצב הקיים, חשוב לחזור להתחלה ולהפעיל מערכי הסברה במערכת החינוך, כבר מגיל צעיר. גם כיום יש תוכניות כמו "תוכנית חן" המופעלת על-ידי בית איזי שפירא שמטרתה לשנות עמדות בקרב בני נוער לגבי אנשים עם מוגבלויות. אך יש צורך בתוכניות נוספות, שמתחילות מגיל צעיר.
חשוב לחנך את האוכלוסייה מגיל צעיר, כך שיבינו שאין סיבה לפחד מהלא מוכר ומהשונה ממך ושבעצם מי שאתה תופס כשונה הוא די כמוך. גם ילדים עם מוגבלות שכלית התפתחותית נהנים מלאסוף קלפי פסטיגל ולהדביק באלבום, גם הם מחכים לטאבלט החדש שההורים ירכשו להם, גם הם אוהבים את ההפסקות בבית-ספר ואת הכדורגל בשכונה.
הפחד מהאחר קיים ומושרש בחברה משחר ההיסטוריה. נכון, התקדמנו המון, אבל עדיין יש עוד דרך ארוכה ולכל אחד ואחת מאיתנו יש אחריות בתהליך השינוי. כן, מה שאתה תעשה זה בדיוק מה שישנה. אם מחר בזמן שאתה מקבל אנשים מאחורי הדוכן שלך בחברת טלפונים ניידים ייגש אלייך אדם שנראה קצת אחר, אל תתעלם, אל תקווה שהוא פשוט יעלם משם, אל תיתן לו הרגשה שהוא שקוף, תקדיש דקה מזמנך ותשאל לשמו, למה הוא הגיע ואני בטוחה שתגלה שהוא שם בדיוק מאותה סיבה כמו כולם - לקבל שירות עבור הטלפון הנייד שלו.