בפרשת השבוע שלנו, כִּי תִשָּׂא, יש ריבוי נושאים אבל בעיקר מה שמייחד אותה, הוא המעברים החדים בין מצבים רוחניים קיצוניים. הפרשה פותחת במעלתם של בני ישראל, בנשיאת ראש [שמות ל']: [יא] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [יב] כִּי תִשָּׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה', בִּפְקֹד אֹתָם; וְלֹא-יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף, בִּפְקֹד אֹתָם. ההמשך מתייחס למה שדובר בשתי הפרשות הקודמות, כולל הנחיות מפורטות כיצד לעשות את הקטורת שהזכרנו בשבוע שעבר, וכן מינוי אומנים לביצוע המלאכה המורכבת של בניית המשכן וכליו. יש גם תזכורת על שמירת השבת, שלא נתבלבל ונחשוב שמצוות בניית המשכן דוחה שבת. מיד אחר כך מספרת התורה [פרק ל"ב]: [א] וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; משה אמר להם כי הוא עתיד לשהות בהר ארבעים יום וארבעים לילה; הם ספרו את הימים, כולל היום שבו עלה להר וביום הארבעים לספירתם משה לא חזר.
נפילה לתהום העם נכנס לחרדות, מה יעשו במדבר בלי המנהיגות של משה? לכן תפסו יוזמה: וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ--כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ. אהרון ידע שהם טועים בחשבון אבל ראה שאינם מוכנים להקשיב לקול ההיגיון; אז הוא ניסה למשוך זמן: [ב] וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַהֲרֹן, פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם; וְהָבִיאוּ, אֵלָי. חשב שיתקשו להפריד את הנשים והילדים מהזהב ובינתיים משה יגיע. אבל הם היו נלהבים מדי ובכלל לא פנו אל הנשים. הם הורידו את הטבעות ועגילי הזהב של עצמם ונתנו לו. הזהב הזה הושלך לאש ויצא ממנו עגל; העם נורא התלהב ופרץ בריקודים תוך הכרזה: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. רק לפני ארבעים יום שמעו אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ ישירות מהקב"ה, ועכשיו הכרזה כזאת.
קצת סבלנות והגורם הישיר לנפילה הזאת היה חוסר סבלנות; כי אילו המתינו עוד יום אחד, משה היה מגיע והכל היה בסדר, אבל החרדה השתלטה עליהם ולא רצו להמתין. קוראים לזה "דחיקת הקץ", רוצים פתרון מיידי, משהו בסגנון "
שלום עכשיו" טוענים שחלון ההזדמנויות עומד להיסגר ואסור להחמיץ את ההזדמנות. כך, הם לא יכלו לסבול את המחשבה שיחיו יום אחד בלי מנהיג כלבבם. נשמע לגמרי טפשי, בייחוד במבט לאחור, אבל התופעה הזאת הרי מוכרת לכולנו. רוב ככל הנפילות, החל מחטא עץ הדעת, מקורן בדחיקת הקץ; אבל בדרך כלל, גם לאחר מעשה, גם אחרי שנפלו ר"ל, לא רואים את הקשר שבין דחיקת הקץ ובין הנפילה. מה גם שלעתים קרובות התוצאה הקשה אינה מיידית, וגם תמיד יש גורמים נוספים שמשפיעים ואפשר לטעון שהם אשר גרמו לנפילה, ולא דחיקת הקץ. אבל בפרשתנו הנפילה היא מיידית וגם התגובה.
העלייה מהתהום משה היה בהר וכמובן לא ידע מה קורה במחנה; רק כשפנה כבר לרדת, הקב"ה סיפר לו מה קורה שם עכשיו. ה' מגיב בחריפות ומבקש ממשה: [י] וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם; וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ, לְגוֹי גָּדוֹל. משה מתחנן אל ה', מבקש שיסלח לבני ישראל ואחרי הרבה תחנונים, ה' נעתר לו. ולא רק שנעתר וסולח אלא שמוסיף כהנה וכהנה; כתוצאה מההתעקשות - עד כדי מסירות נפש - של משה, לקבל מחילה עבור עם ישראל, ה' מודיע לו כִּי-מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי. הוא מגלה לו את י"ג מידות הרחמים שבכל עת שנזכיר אותן הוא נענה לתפילותינו ומקרין על משה אור נעלה כל כך עד כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו--בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ. אחר כך ה' מורה למשה [פרק ל"ד]: פְּסָל-לְךָ שְׁנֵי-לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים; וְכָתַבְתִּי, עַל-הַלֻּחֹת, אֶת-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר הָיוּ עַל-הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ. משה עושה זאת ומאז - לוחות ושברי לוחות מונחים בארון.
אין מצב אבוד הלוחות הראשונים היו מצומצמים, הייתה בהם רק התורה שבכתב; לאחר שנשברו, קיבלנו לוחות חדשים הכוללים את התורה שבעל פה, מה שמאפשר לכל יהודי לחדש בתורה וכך להתקרב יותר לנותן התורה. במילים אחרות, "מעז יצא מתוק" ממהלך שלילי יצא משהו חיובי ביותר. התבוננות בפרשתנו, אומר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ', מעלה שהתהליך הזה של עליות וירידות הוא מובנה לכל אורך הפרשה; כלומר, הוא מכוון. ואכן, ביחס לחטא הזה התלמוד מעלה את הרעיון הבא [עבודה זרה, ד/ב]: אמר רבי יהושע בן לוי: לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה. ציבור עלול לחשוב שאם חלילה ניתק בטעות את הקשר שלו עם הקב"ה - אין לו עוד תקווה, באה פרשת השבוע ומלמדת אותנו שאין מצבים אבודים; שהנה אפילו אחרי חטא העגל, עשו תשובה והיא התקבלה, ה' סלח.
העלאת הרבדים התחתונים כמובן, הרעיון הזה של העלאת המציאות התחתונה למדרגה של קדושה, נמצא בפרשה עוד קודם חטא העגל; די בהתחלה הקב"ה מצווה את משה: [יח] וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת, וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת--לְרָחְצָה; וְנָתַתָּ אֹתוֹ, בֵּין-אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ, וְנָתַתָּ שָׁמָּה, מָיִם. [יט] וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו, מִמֶּנּוּ, אֶת-יְדֵיהֶם, וְאֶת-רַגְלֵיהֶם. [כ] בְּבֹאָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, יִרְחֲצוּ-מַיִם-וְלֹא יָמֻתוּ; אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל-הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת, לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַה'. בעיסוקים שמחוץ לאוהל מועד, עלולים להידבק באדם לכלוכים רוחניים שיפריעו לו בעת שיתעסק בקדושה; לכן הוא חייב לקדש את ידיו ואת רגליו, לשטוף מהן את אותם לכלוכים לפני שהוא ניגש לעבודת הקודש. ולהדגשה נוספת של הרעיון, נבדוק מאיזו תרומה נעשו כיור הנחושת וכנו [פרק ל"ח]: [ח] וַיַּעַשׂ, אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת, וְאֵת, כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת--בְּמַרְאֹת, הַצֹּבְאֹת, אֲשֶׁר צָבְאוּ, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. מה הן אותן מַרְאֹת הַצֹּבְאֹת?
להסיר את הלכלוך רש"י מפרש: בנות ישראל, היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן; והיה מואס משה בהן, מפני שעשויים ליצר הרע אמר לו הקב"ה: קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים. מכיוון שהמראות עשויות מלכתחילה כדי לעורר את היצר הרע, משה חשב שאינן מתאימות ליהפך לכלי קודש; אבל הקב"ה אמר לו: אלו חביבין עלי יותר מכל התרומות האחרות. וזאת מכיוון שהנשים השתמשו במראות למטרה חיובית, להרבות בילודה. כי כשמצליחים להעלות לקדושה את הרבדים שהם תחתונים מצד עצמם, זהו היישום הכי מלא של רצון ה' בעולם. ומהן נעשו במקדש כלים ששימשו בדיוק לאותו רעיון, להעלות לקדושה את הידיים ואת הרגליים, את אברי המעשה של האדם, בשלב המעבר בין עבודת החולין ובין עבודת הקודש.
מטבע של אש ועוד קודם לכן רמוז העניין בפרשתנו; ציטטנו לעיל שהַמִפְקָד ייעשה בדרך של: וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה', בִּפְקֹד אֹתָם; המדרש מספר שמשה נרתע לאחוריו כאשר שמע שכל אחד צריך לתת כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה', שהרי מי מסוגל לתת סכום שיספיק לכופר נפשו? אמר לו הקב"ה: [יג] זֶה יִתְּנוּ, כָּל-הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים--מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ: עֶשְׂרִים גֵּרָה, הַשֶּׁקֶל--מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, תְּרוּמָה לַה'. ואיך סכום פעוט כזה, מחצית השקל, יספיק ככופר נפש? אמר ר' מאיר: נטל הקב"ה כמין מטבע של אש מתחת כיסא הכבוד והראה לו למשה (אמר לו) זֶה יִתְּנוּ, כזה יתנו. וכאן מתעוררות כמה שאלות, אומר כ"ק אדמו"ר מליובאויץ', וכי משה לא ידע איך נראית מטבע של מחצית השקל? וגם אם לא ידע - מה עניין מטבע של אש מתחת כיסא הכבוד דווקא? כלומר, יש כאן שלושה מרכיבים שצריך להבין; מטבע, אש, ומתחת כיסא הכבוד.
עבודת הלב מה שאפיין את הנתינה הנדרשת, הוא שהיא הייתה בסכום שווה לכל אחד: [טו] הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה, וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט, מִמַּחֲצִית, הַשָּׁקֶל; המטבע שכל אחד נדרש לתת סימל את הטבע הבסיסי של יהודי, שקשור לקב"ה בלי שום רצון או יכולת להתנתק ממנו חלילה. הוא גם סימל את טבע העולם שבתוכו נדרש היהודי לפעול. ובטבע הזה צריכים להחדיר אש. מה שמאפיין את האש זה שלעולם אין לה צורה מוגדרת אבל תמיד היא שואפת כלפי מעלה. וכך גם צריך לפעול יהודי בעולם, כל הזמן לשאוף כלפי מעלה. אלא שבתחום זה קיימת שונות ברורה בין יהודי אחד למשנהו; "כי הלב, יש בו בחינות ומדרגות רבות והכל לפי מה שהוא אדם" כלשון ספר התניא. לפיכך יכול יהודי להעלות טענה צודקת לכאורה, שבלב שלו אין מספיק חום כדי לשאוף כלפי מעלה ולכן הוא מסתפק בעבודה בתוך מסגרת הטבע.
כיסא הכבוד על זה אומרים לו שאת המטבע של אש הוציא הקב"ה מתחת כיסא הכבוד, מאותו מקום שממנו נחצבה גם נשמתו שלו, כך שלא ייתכן שאין בלבו חום מספיק. רק שצריכים להתאמץ כדי להפנות את החום לכיוון הנכון. וזהו גם עניין הקטורת שהזכרנו בשבוע שעבר וההוראות להכנתה כתובת בפרשתנו, עדיין בחלק הראשון של הפרשה: [לד] וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה קַח-לְךָ סַמִּים, נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה, סַמִּים, וּלְבֹנָה זַכָּה: בַּד בְּבַד, יִהְיֶה. [לה] וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת... האבקה הזאת הונחה על גחלים לוהטים ועמוד העשן עלה ישירות למעלה, מחדש את הקשר. את הגחלים לקחו מהמזבח החיצון, מזבח העולה, הניחו על המזבח הפנימי, מזבח הזהב, ושם הקטירו. ללמדנו שהתהליך הזה, מן החוץ פנימה, צריך להתקיים כל הזמן בעבודת ה'. וגם אם נופלים קשות ויוצאים לגמרי מתחום הקדושה ח"ו, צריכים לזכור שככה זה בטבע, אבל הנשמות שלנו ירדו מתחת כיסא הכבוד ואין מצב אבוד.