דיווחים על מסמך קרי: "ירושלים המזרחית - עיר ערבית" חילוקי הדעות בינינו לבין הממשל האמריקני היוצאים בימים אלה לתקשורת, אינם אמורים להפתיע. שכן כבר נאומו של
ברק אובמה לעולם הערבי והמוסלמי ב-2009 בקהיר חשף עמדות עקרוניות של הנשיא האמריקני שלא רק שאינן עולות בקנה אחד עם עמדותיה הבסיסיות של מדינת ישראל, אלא גם עם העובדות ההיסטוריות.
אין ספק שפנייתו של אובמה לשאת את דבריו אל הערבים ואל המוסלמים בבירה המצרית הוכנה בקפדנות, בשיקול דעת מעמיק ועמידה על כל תג ותג, הן בנוגע למיקומו של הנאום והן באשר לתוכנו. על-פי דיווחו של כתב
הארץ צבי בראל (3.6.2009), דרשו האמריקנים להועיד את המצודה ע"ש צלאח א-דין אלאיובי בקהיר למקום שבו יישא הנשיא האמריקני את נאומו. אך לדברי הכתב, דחו המצרים את הדרישה בגלל הקושי לאבטח את האירוע שם.
צלאח א-דין היה המצביא המוסלמי שהכריע למעשה לשבט את גורלה של הממלכה הצלבניית בארץ ישראל, לאחר שהביס ביולי 1187 את צבאה בקרב בקרני חיטין. שלושה חודשים לאחר מכן, בנובמבר 1187, כבש צלאח א-דין מידי הצלבנים את ירושלים בירתם והחזירה לידי המוסלמים, ששלטו בה 730 שנים רצופות, עד דצמבר 1917. אז כידוע כבש אותה הצבא הבריטי בפיקודו של גנרל אלנבי. עם תום המנדט הבריטי השתלטו הירדנים על חלקה המזרחי של העיר והחזיקו בו עד מלחמת ששת הימים. הישגיו הצבאיים הגדולים של צלאח א-דין זיכו אותו בתהילת עולם אצל הערבים והמוסלמים. ככל שהלך ופחת כוחם, כך התקבעה בתודעתם דמותו של המצביא הנ"ל כסמל וכתקווה לחידוש ימי-הזוהר שלהם.
מידע זה אינו נחלתם של יודעי ח"ן בלבד, כמובן. גם האמריקנים ידעו על כך בעת תכנון הביקור. לכן, נראה שאין זה מקרה בלבד שבחירת המקום לנאומו של אובמה דווקא במצודת צלאח א-דין בקהיר נועדה לא רק לסמל את הכרתו של הנשיא האמריקני הנוצרי (שחונך על ברכי האיסלאם) בעוצמתו של העולם הערבי והמוסלמי בעבר, אלא גם לרמוז כי בכוחו של אובמה להשיב לערבים את גדולתם, על-ידי השלטתם על ירושלים כפי שעשה צלאח א-דין בעבר.
ראוי לציין כי בתעמולה הערבית ישראל מסמלת את ממלכת הצלבנים שמקורה באירופה הנוצרית. יש לכך שתי סיבות מרכזיות: אחת - היותם של היהודים קהילה דתית (ולא לאומית) זרה, כביכול, במזרח התיכון. השנייה - תקוותם של הערבים שקיומה של ישראל יהיה ארעי, כמו זה של הממלכה הצלבניית שלא הצליחה להשתרש בארץ ישראל.
עם עתיק מול מקבץ של ניצולים הרמז לארעיותו של העם היהודי בארץ ישראל גם נכלל בתוכן נאומו של אובמה, שבו טען למעשה כי שורשיה של ישראל נטועים בשואה באירופה, ורק היא מהווה הבסיס למעמדה החוקי. בקשר לכך מן הראוי לציין את האיזון המופרך שיצר אובמה בין סבלם של היהודים בשואה, ובין סבלם של הפלשתינים. הוא לא טרח לציין כי היהודים נטבחו על לא עוול בכפם, בעוד שהפלשתינים הם שיזמו מלחמת השמד נגד הישוב היהודי בארץ ישראל ונעזרו בכך במדינות ערב, אך כשלו במזימתם והובסו במערכה.
בנאומו, התעלם הנשיא האמריקני לחלוטין מן הזיקה הדתית, המדינית, החברתית והתרבותית של היהודים לארץ ישראל בכ-4000 שנות היסטוריה. בדבריו אלה סילף אובמה את האמת ההיסטורית, וגם העלים משומעיו את דבר הכרת החוק הבינלאומי בזכויותיו הלאומיות של העם היהודי בארץ ישראל, משלהי מלחמת העולם הראשונה ואילך. בכך הרחיק אובמה לכת מעבר לעמדה המסורתית של הבית הלבן ושל מחלקת המדינה האמריקנית הרואה בישראל כובשת זרה "רק" במזרח ירושלים, יהודה, שומרון ורמת הגולן. אובמה בנאומו באוניברסיטת קהיר פגע בעצם הלגיטימיות של מדינת ישראל והציב את העם היהודי במעמד נחות לעומת זה של "הלא עם" הפלשתיני, כאילו מדובר בשני עמים שאחד מהם קיים ב"ארצו" כעם דורות רבים, והשני הוא רק מקבץ של ניצולים יחידים שנחלצו מטבח (שאומנם לא היה כמוהו בעבר), אבל רק במעמד של אנשים שקיבלו מקלט על אדמה לא להם.
גם המצדדים הנלהבים ביותר בהיות הפלשתינים עם, יוכלו לייחס לו היסטוריה הנמשכת לכל היותר כ-90 שנה, מאז שהחלו להופיע אצל מעטים אצלו סימנים ראשונים של מעין תודעה קולקטיבית. אפילו מנהיגים הפלשתינים כמו
זוהייר מוחסיין, מראשי ארגון המחבלים הפלשתיני "אלצאעיקה", מודים כי המונח "עם פלשתיני" הוא רק גימיק תקשורתי שנועד לערער את מעמדה של ישראל בדעת הקהל העולמית, בגלל התנגדותה העקרונית של דעת הקהל לקולוניאליזם.
טיעונו של אובמה כי השואה היא הבסיס להקמתה של ישראל מחזק את קו התעמולה הערבית, כאילו ארץ ישראל ניתנה על-ידי האירופים ליהודים שלא כדין, משום שאין להם כל שייכות אליה, וזאת על חשבון ערביי הארץ. כל זאת כפיצוי על השואה באירופה - אם אכן הייתה - מעשה ידיהם של האירופים. על טענה זו חזרו בשנים האחרונות שני שליטים ערביים ידועים לשימצה: מועמר קדאפי ומחמוד
אחמדינג'אד.
בנאומו בקהיר סייע אפוא הנשיא האמריקני הנאור, המתקדם, הליברלי והכריזמטי, להפצתו של כזב זה, ובכך פגע מאוד במעמדה הלגיטימי של ישראל. הנזק שנגרם למדינת ישראל בנאום זה היה עצום, בשל אישיותו של הנשיא האמריקני, בגלל מעמדו כמנהיג העולם החופשי ומשום שדבריו הופצו ברחבי העולם בכל אמצעי התקשורת הנפוצים ביותר.
למרבה הצער, השתבחו מגיבים בישראל בכך שאובמה הזכיר את השואה דווקא בנאום המיועד לעולם הערבי והמוסלמי. הם התעלמו מכך שהנשיא האמריקני לא טרח לציין את הקשר ההיסטורי הממושך, שאין דומה לו, בין העם היהודי לארצו. אילו היה אובמה מעוניין בציון הקשר הזה, הוא אפילו לא היה נזקק לתנ"ך לשם כך. די היה לו לצטט באוזני מאזיניו הערביים והמוסלמיים דווקא מן "הקוראן הקדוש", את אחת הסורות שעל פיהן אלוהי המוסלמים בכבודו ובעצמו נתן את ארץ ישראל ליהודים.
