המושג "מדינת שומר הלילה" לקוח ממדע-המדינה, ובא לתאר צורת שלטון של מדינה, בעלת התערבות מינימאלית בחיי היום-יום ובשלטון כלפי האזרחים במדינה. למעשה, מלבד שמירה על ביטחון האזרחים, וכן שימוש במערכת המשפט, שניהם לצורך מניעה של הפיכה או אנרכיה, המדינה אינה מתערבת בחיי האזרחים, בכל שאר תחומי החיים.
לדעתי, ניתן בהחלט לומר כי גם ישראל צועדת בדרך הבטוחה להגדרתה כמדינה כזו. כבר היום המדינה ממעטת להתערב בעניינים רבים, שבעבר היא בהחלט נתנה עליהם את הדעת. הדוגמאות הן רבות, ומגיעות מתחומים רבים, בהם בעיקר הנושא החברתי-כלכלי.
אחד הסממנים העיקריים לכך, נוגע בעיקרון ההפרטה. המדינה כיום מרבה מאד בהפרטה של שירותים רבים מאד, בתחומים שונים ומגוונים בהם: בריאות, חינוך, תרבות, רווחה, דת, כלכלה ועוד. הפרטתם של שירותים רבים כל כך, אינה בהכרח מטיבה עם האזרחים, ובמקרים רבים קורה בדיוק ההפך מכך, וזכויותיו של חלק מציבור האזרחים נפגעות מאותם צעדי הפרטה מסיביים.
אם בעבר המדינה נתנה שירותים רבים לציבור התושבים, הרי שכיום אותם שירותים הופרטו ברובם לחברות פרטיות ומסחריות, שאמורות לתת לציבור את אותם השירותים. חלק אחר של אותם שירותים, הועברו לטיפולן של עמותות וארגוני-צדקה שנכנסו לוואקום שהשאירה המדינה, והם אלו שמטפלים במגוון רחב של בעיות בקרב ציבור האזרחים.
אבל לא מדובר רק בהפרטה. גם במקרים בהם השירות לאזרח נשאר בידי המדינה, היא לוקה בשירות לאזרח, כאשר לעיתים המדינה אף מתנערת באופן חד-צדדי מאותם אזרחים שאמורים לקבל מהמדינה את השירות אותו הם זכאים לקבל.
המקרים הם רבים, לפניכם מספר דוגמאות אקטואליות לימינו: המשבר ברפואה הציבורית, המלחמה בפשע המאורגן, הדיור הציבורי, רווחתם של הקשישים בכלל וניצולי השואה בפרט, רווחתם של מוגבלים ונכים, הטיפול בנושא הגז הטבעי, מערך התחבורה הציבורית, ההתמודדות עם אסונות במקרי-חירום, הטיפול בפליטים והמסתננים, הטיפול בתשתיות לאומיות, מערכת החינוך הכושלת והמיושנת, הורדת יוקר-המחיה בכלל והדיור בפרט, מתן שירותי-דת ראויים, ועוד מקרים ודוגמאות רבות.
אין מדובר במקריות או במחדל כלשהו. המדינה בוחרת לא להתערב (או להתערב באופן מוגבל מאד) בכל אותם מקרים. גם לא מדובר בכך שהמדינה אינה יכולה לטפל במקרים הללו, היא פשוט לא רואה את עצמה כזו שצריכה לטפל בכך, וסיבותיה עמה.
פה טמון היתרון מבחינתה של המדינה בשימוש בהפרטה. כך יכולה המדינה לטעון כי היא דווקא נתנה את המשאבים לארגונים פרטיים, והם אלו שלא טיפלו כראוי ולא העניקו לאזרחים את השירות לו הם זכאים. כאן נשאלת השאלה מדוע מלכתחילה מפקירה המדינה שירותים כה חיוניים לאזרח, לאותם גופים פרטיים. האם ניתן לצפות מחברה עסקית, בעלת אינטרסים כלכליים, לתת לציבור את השירות שהמדינה אמורה לתת? האם ניתן לצפות מעמותה העובדת בהתנדבות, לפתור את מצוקתם של האזרחים? האומנם אין למדינה אחריות כלפי אזרחיה, גם בתחומים שאינם קשורים רק לביטחון ולהגנה.
לדעתי, המדינה חייבת לחזור ולטפל בעצמה באותן בעיות רבות המעיקות על ציבור האזרחים. כפי שהמדינה יודעת היטב לגבות מיסים ולדרוש מהאזרחים לשרת בצבא, כך חייבת המדינה לתת לאזרחים את השירות המגיע להם, וכן לעמוד לעזרתו של האזרח כאשר הוא נזקק לסיוע. אם המדינה לא תעשה כך, היא עלולה לדרדר את מערכת-היחסים שלה עם האזרח לשפל שאין כדוגמתו. זהו מצב מסוכן מאד הן לאזרח והן למדינה, מצב שבו מתערערת הלגיטימיות של השלטון במדינה בעייני האזרחים, ומשם קשה מאד להחזיר את האמון של האזרח במערכות-השלטון במדינה. לשם פשוט אסור לנו להגיע.
