שמחה וששון במערכת
עיתון הארץ וקהילייתו המתמעטת. לאחר מאבק ארוך שבו נפטרנו ממפקח מקצוע האזרחות הקודם אדר כהן, מונתה תחתיו אחת התומכות הקולניות ביותר שלו - יעל גוראון. לא זו אף זו, אחרי הליקויים החמורים שהתגלו בעבודתו של כהן עצמו, האינדוקטרינציה השמאלית שביקש להכניס ללימודי האזרחות, החתירה תחת הממונים עליו - ושבעקביהם סולק - חזר בדלת האחורית למשרד החינוך. הוא אף מנפק מאמרים המגנים על החלטות משרד החינוך שהוא עצמו פעם יצא נגדן, למשל החיבור בין היסטוריה לאזרחות. לאחרונה מונה כהן לחבר בוועדה מטעם משרד החינוך, הבודקת את גבולות השיח הפוליטי, ויחד איתו נציגים נוספים ממכון השמאל הישראלי ל"אנחנו-נלמד-אתכם-דמוקרטיה".
נחזור למחליפתו של כהן, גוראון. בכנס ון ליר לחינוך אמרה לפני מספר שנים: "כיום אין תוכנית רשמית שמבטאת את הנרטיב ההיסטורי של הפלשתינים... נוצר מצב שהתלמיד הפלשתיני לא יכול להזדהות עם התכנים הנלמדים...". הפלשתינים שגוראון הזכירה הם מה שהרוב השפוי עדיין מכנה "ערביי ישראל". מה הנרטיב ההיסטורי שצריכים ללמוד אזרחי ישראל הערבים - "נכבה"? כיצד לא צלחה המזימה להשמיד את יהודי הארץ?
גוראון תקפה לא אחת את המכון לאסטרטגיה ציונית כמכון שבו "מדברים על ציונות מונוליתית" - שם קוד לציונות הרואה בישראל את ביתו הלאומי של העם היהודי ולא מסגרת מדינית של כמה לאומים. אולי מבחינתה, במכון הישראלי לדמוקרטיה אין "תפיסה מונוליתית". השמאל תמיד ידוע בפלורליזם החד-כיווני שלו: הם מוכנים שם למות על זכותנו - לחשוב כמותם.
בוויכוח עם יו"ר ועדת האזרחות הנוכחי, פרופ' אשר כהן, התבטאה גוראון בעבר כמי שחושבת שעל לימודי האזרחות להיות מוקדשים בעיקר ללימודי הדמוקרטיה, משום שהרכיב היהודי בהגדרת מדינת ישראל מקבל שעות לימוד במקצועות נוספים. זה בדיוק לב הוויכוח: דווקא לימודי האזרחות צריכים לכלול רכיב בולט של דיון בהצדקתה הדמוקרטית של מדינת הלאום היהודית. במיוחד כיום, לאור הניסיונות לקעקע את צדקת דרכנו ולהציג את החיבור בין ההגדרה "מדינה יהודית" ל"דמוקרטית" כסתירה, חשוב מאוד לעסוק בכך כבר בלימודי התיכון. והיכן, אם לא בלימודי האזרחות?
הנה ציטוט מהספר שאדר כהן אישר (ושנפסל מאוחר יותר בידי ועדת מומחים בשל אינספור טעויות מקצועיות), ושיעל גוראון עשויה לקדם: "שתי זהויות אלו (יהודית דמוקרטית) עומדות לא אחת בסתירה כאשר מדובר במיעוטים הלאומיים". זה משפט מפתח בספר, והתרגולים בו מחזקים את טענת הסתירה (מילה חזקה) כעניין שלא ייפתר עד שלא ישתנה אופייה של מדינת ישראל. גם חוק השבות הוצג "כהתנגשות בין זכויות האזרח...לבין יעדיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית". ועוד: "אין ויכוח על כך שבמקור, המשמעות של יהדות היא דת בלבד". לבד מבורות היסטורית, היכן "אין ויכוח"? אולי באמנה הפלשתינית אין ויכוח על כך. כך נאמר בסעיף 20 של האמנה: "היהדות, כדת שמימית, אינה לאומיות בעלת קיום עצמי".
במאמר שפורסם לפני כחודשיים בעיתון המשפחה המובסת, לימד אדר כהן זכות על שר החינוך הנוכחי. תראו, זה נכון שהוא חובש כיפה, אבל לא צריך לחשוד בו "אוטומטית באינדוקטרינציה דתית-משיחית". לא ייאמן. על בלעם נאמר, שמברכותיו אפשר ללמוד על קללותיו. נכון שאדר כהן הוא איש של מכון השמאל לדמוקרטיה ומינוי פוליטי של
יולי תמיר, אבל לא צריך לחשוד בו (או במחליפתו) "אוטומטית באינדוקטרינציה שמאלית-משיחית". האומנם? המינוי הנוכחי של מפמ"רית אזרחות מספק מקום רב לדאגה. במלחמת התרבות על זהותה של המדינה, קיבלו מפרקי הלאומיות היהודית חיזוק.
ידידי שר החינוך, הרב
שי פירון, מדוע לתת השפעה כה רבה בידי קבוצת מיעוט המבקשת לשנות את אופייה של ישראל? לא הדמוקרטיה עומדת פה לדיון, על זה אין ויכוח - אלא הציונות וזהותנו כמדינה יהודית. האם אתה שומע את הדאגה בקרב הרוב בציבור?
