נְקִי כַּפַּיִם
הַשַּׁם יָדוֹ בְּדְּלוּחִים לֹא יָרִיחַ נִיחוֹחִים
וּשְׁעָרִים פְּתוּחִים בְּפָנָיו יִהְיוּ נְעוֹלִים
קוֹמָתוֹ תּשׁוּחַ אַפַּיִם בְּלִי רַחֲמֵי שָׁמַיִם
כִּי נֶהֱנָה מִשּׁוֹלֵחַ לַחְמוֹ עַל פְּנֵי הַמַּיִם
הַמְאַלְצוֹ לְהִשְׁתַחֲווֹת לוֹ אַפַּיִם
וְלִצְעוֹק אֲנִי נְקִי כַּפַּיִם
יִשְׁמְעוּ נוֹשְׂאֵי-משרה שֶׁטּוֹב שִׁמְעַם
אַל יְפַתּוּם חַטָּאִים וְיֶלְכוּ בַּדֶּרֶךְ אִתָּם
הַמְּבַקֵּש טוֹב לְעַצְמוֹ יִרְחַק מִנְּתִיבוֹתָם
כּי גֹדֶל תַאֲוָתָם לַהֲנָאָתָם כְּגֹדֶל עַוְלָתָם
אוֹי לָהוֹלֵךְ אִתָּם וְאוֹי לוֹ מִצָּרָתָם
וְלִצְעוֹק אֲנִי יָשָׁר וְתָּם
רְאוּ מֹשֶׁה הִקְהִיל הָעָם וְהֵחֵל חוֹסֵף
אֶת עֲבוֹדַת הַמִּשְׁכָּן וְהַשִּׁמּוּשׁ בַּכֶּסֶף
מִבְּלִי שֶׁנִּתְבַּקֵּש וּמִבְּלִי שֶׁנִּדְרַשׁ לְכַךְ
לֹא אָמַר אֲנִי יָשָׁר וְעַל יָשְׁרוֹ הוּא סָמַךְ
אָפִילוּ עַל הַלּוּלָאוֹת לֹא פָּסַח
וּבִפְנֵי קִטְרוּג נָעַל הֵפֶּתַח
על השבת בפעם הרביעית
הכתוב בויקהל פותח במצות איסור מלאכה בשבת וזו הפעם הרביעית שמדובר באיסור עשית מלאכה בשבת, לרבות מלאכת המשכן, על-אף קדושתו של המשכן ועל הצורך לעמוד במועד שנקבע לסיום בנינו. על השבת קראנו בפעם הראשונה לפני מתן תורה בפרשת בשלח ב"מָרָה" ובפעם השנייה קראנו בפרשת יתרו שם הובא דבר איסור המלאכה בשבת כְּדִבֶּר הרביעי בעשרת הדברות. גם בכי תשא קראנו בפעם השלישית וכאן אנו קוראים בויקהל בפעם הרביעית בְּדִבֶּר זה נוסף כאן עוד איסור של הבערת אש בשבת: לא תבערו אש בכל מושבתיכם ביום השבת (לה/ב,ג) דבר שלא נזכר בעשרת הדברות, למרות שהוא אחד מל"ט מלאכות.
מה מצא הכתוב לחזור על מצוה זו ארבע פעמים. על שאלה זו כבר דובר לא פעם שהאיסור לעשות מלאכה בשבת הוא מן האיסורים החמורים ביותר. לכן: כל העושה בו מלאכה יומת (לה/ג) מכאן אנו נכנסים אל ל"ט מלאכות ולפי לשון החכמים: "ארבעים חסר אחת" הן המלאכות האסורות בשבת.
זה מנין המלאכות שעשו בהן שימוש בהקמת המשכן. כפי שיודעים אנו, בטרם כניסת השבת נפסקה מלאכת הבריאה שעשה הקב"ה לכן ביום השביעי ששמו הוסב ליום השבת כי בו שובתים מכל מלאכה ועל הקב"ה נאמר: כי בו שבת (הקב"ה) מלאכתו אשר עשה, מדוע שלא נשבות גם אנו בני האדם בשבת כמו הקב"ה שהרי הוא הכל יכול ובכל זאת שבת וינפש. ומיד לאחר האזהרה בגין השבת מזכיר משה לעם כי העם תרם משלו להקמת המשכן: זהב וכסף וּנְחֹשֶׁת וּתְכֵלֶת וארגמן ותולעת שני וְשֵׁש ועזים וְעֹרֹת אֵלִם מְאָדָּמִים ןעֹרֹת תלשים ועצי שִׁטִּים ושמן למאור ובשמים ואבני שּׁהַם ועוד. העם נתן כל אלה כתרומה, כל אחד כאשר ידבנו לבו ולא כתשלום חובה כמס. מכאן מצא משה צורך למסור דין וחשבון על השימוש שנעשה במה שנתרם.
לשון נופל על לשון
בחטא העגל נאמר וַיִּקָּהֵל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלוהים ..(כי תשא לב/א) ואילו כאן נאמר: וַיַּקְהֵל משה את כל עדת בני ישראל (לה/א) שם העם התקהל כדחף פנימי לחטוא בחטא העגל וכאן משה הקהיל את העם רמז לחטא העגל שאהרן עשהו מהזהב כדרישת הקהל שהתקהל עליו. כאן העם התקהל לדרישת משה למסור להם דין וחשבון מה השימוש שנעשה בזהב בכסף ובנחושת ובחומרים יקרי הערך שנתרמו להקמת המשכן.
המדרש אומר כי הקמת המשכן לא באה אלא לכפר על חטא העגל. הרי המשכן מהוה דבר קדוש מוחשי שהעם מבקש לחוש בו, כפי שרצה לחוש בעשיית העגל כאלוהים מוחשי, יען כי העם איננו מסוגל לתאר את האלוהים בדמיונו כי לא נראה לו בצורה מוחשית. בעוד בעשיית העגל העם ראה היכן נמצא הזהב שנתן ומה נעשה בו, כאן היה על משה לפרט את השימוש במה שנתרם לשם הקמת המשכן.
לא בכדי פרשות ויקהל ופקודי לרוב נקראות מחוברות. כי בפיקודי מתחיל משה לפרט את הכמויות של המתכות שקבל: הזהב עשרים ותשעה ככר זהב ואילו הכסף מאה ככר והנחושת שישים ככר ששימשו כל המתכות שימש במשכן. כך נוהג מנהיג ישר דרך השומר על נקיון כפיים ועושה הכל לבל ידבק בו רבב. לכן בפרשתנו ויקהל אנו קוראים את פרטי הפרטים של עבודת המשכן על עמודיו וקלעיו ועל אדניו ועל יתדותיו וכמובן על בגדי הקדש לאהרן ולבניו. בשונה מעשית העגל, כאן ה
נשים נתנו להקמת המשכן ץכשיטיהם שתוארו כ-חָח וְנֶזֶם וְטַבַּעַת וכוּמָז וכל כלי זהב. זה אומנם מזכיר את התכשיטים אשר לקחו הגברים מנשותיהם לעשיית העגל.
תרומה רוחנית לא רק חָמְרִית
את האמן הדגול בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, אשר מלאהו השם רוּחַ אלוהים: בחכמה ובתבונה ובדעת ובכח מלאכה ושם עמו את אהליאב בן אחיסמך למטה דן. כאשר מדובר בחכמה שנתן אלוהים לבצלאל, הרי בכך נתן לו לדעת להכיר את האלוהים וליראתו שנאמר בתהלים: ראשית חכמה יראת ה' (קיא/י) ועל כן נאמר: וימלא אתו רוח אלוהים בחכמה (לה/לא) ולא היה הקב"ה ממלא את בצלאל חכמה, אם לא היה חכם. דברים אלה נשנענים על האמירה בדניאל: יָהֵב חָכְמָתָא לְחַכִּימִין (ב/כא) כלומר יתן חכמתו לחכמים.
העשיה בחכמה, מהוה תרומה לא פחות חשובה מכסף וזהב ומחומרים אחרים יקרי ערך. ומצאנו גם כי במקום שמדובר על חכמה מיד מדובר גם על המלאכה, זה מעין צמד שאין להפריד ביניהם. ואמנם חכמת האדם מתגלית במלאכתו. וחכמת חכמים היא בעיון ובחשיבה ועל-ידי כך הם תורמים תרומה נכבדה השוה לָחֹמֶר עצמו. זו תרומה רוחנית שמעשירה את התוצר. גם כאן מצא משה צורך לדבר על תרומת אנשי החכמה והחשיבה בהקמת המשכן ואשר מצא גם צורך למנות אותו עם כל אשר קיבל להקמת המשכן.
תרומת הנשים להקמת המשכן
בעוד אנו יודעים כי בעשית העגל דרש אהרן ממבקשי עשית העגל שיביאו את זהב לעגל באמרו: פָּרְקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנתיכם והביאו אלי( כי תשא (לב/ב) בדברי משה על עשית המשכן נאמר: ויבֹאוּ האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת וְכוּמָז (לה/כב. במדרשים וגם בגמרא עצמה נאמר שההתנדבות הגדולה באה בראש ובראשונה דוקא מהנשים, והם קדמו במצוה לאנשים (הגברים).
בפרשה נזכרת התנדבות הנשים כך: וכל אישה חכמת לב בידיה טוו (לה/כה) ובהמשך לכך נאמר עוד: וכל הנשים אשר נשא לבן אתנה בחכמה (לה/טו) בעוד לאנשים (הגברים) היה צריך לצוות שיעשו את המעשה שנדרשו לעשותו, הנשים עשו זאת מרצונן ובהתנדבות בלי כל צו . את הציון לשבח של הנשים איננו מתמצת רק במה שנאמר עד כה, הן צוינו לשבח בגלל שהן גם לא נטלו חלק בחטא העגל וזה מקבל ביטוי גם בפרוש של דברי קהלת שנאמרו על האישה כך: אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי (קהלת ז/כח) הכוונה כאן שלא נמצאה אישה מחוללת בין המחוללים סביב העגל.
גם בעניין המרגלים לא נמצאה אישה בין המוציאים דיבת הארץ רעה, רק הגברים אמרו: נִתְנָה רֹאשׁ וְנָשוׁבָּה מצרימה (במדבר יד/ד) גם פרשת בנות צלפחד מובאת לשבח הנשים על בעמידתן מול משה ועל שתבעו ממנו שיתן להם זכות בירושה ובנחלה, באמרן למשה ולאלעזר הכהן ולנשיאי ה ואמר: תְּנָה לנו אחזה בתוך אחי אבינו. (במדבר כז/ד).
לא ברור מנין לקוחה הדרת הנשים של ימינו, בעוד אנו קוראים על מרים ועל הנשים יחד עמה שיצאו בשיר ובמחול, ועשו זאת לעיני העם אנשים ונשים ולא נמצא פסול בכך. מה נגרע חלקן של הנשים בימינו מאימהותינו וממרים ומיעל ומדבורה ומבתו של כלבא שבוע ורבות אחרות שפועלן ודמותן השפיעו על חיי העם לא פחות מהשפעת הגברים.
לֹא הַמִּבְנֶה חָשׁוּב וְגַם לֹא הַצּוּרָה
חָשׁוּב לִהְיוֹת בֶּן אָדָם וְאֻמָּה נְאוֹרָה
וּמִשֶּׁצִוָּה אֶלֹהִים לְהָקִים לוֹ מִתְקָן
הוּא הִסְתַּפֵּק בְּמִבְנֶה עָרַאי בְּמִשְׁכָּן
בַּמִּשְׁכָּן אֱלֹהִים לֹא שָׁכַן רַק הֵתְבּוֹנַן
עַל חֶטְא הָעֶגֶל סָלַח וְאֶת הָעָם חָנַן
כִּי הוּא בָחַר בָּנוּ וְאָנַחְנוּ בָחַרְנוּ בּוֹ
צִוָּה לָנוּ אֶת הַשָּׁלוֹם לָלֶכֶת בִּנְתִּיבוֹ