פרק מ"סיפורי הדסה" אם אתם רוצים דוגמה כיצד פועל המנהל שלנו, מימים ימימה, ומה הוא סדר העדיפויות שלו, סעו, נכון יותר, רדו, למרכז הרפואי הדסה בעין כרם בירושלים - מכלול אדיר שמעטים כמוהו. בכך תיווכחו כי במרכז השיקולים עמדה, ועודנה עומדת, המדיניות ולא האדם, וודאי שלא האדם שזקוק לעזרה רפואית. הדרך, גם אם זאת עקלקלה פיסית או תפיסתית, ולא המטרה, היא החשובה. גם כיום מוסיפים נדבכים למכלול הקולוסאלי הזה שהוא אמור להיות המגדלור במצודה הרפואית. הוא אינו פיל לבן אלא חטוטרת אורבאנית מפחידה, וודאי לא מוסיפה לבריאות הנפש.
הרקע לפני מלחמת ששת הימים, כאשר "השטחים" הסמוכים לירושלים היו כבושים בידי ירדן, היה לבירת ישראל מוצא אחד בלבד. הפתח למערב, אותו נתיב שדרכו באו השיירות לירושלים בעת המצור. במילים אחרות ירושלים הייתה יכולה להתפשט רק כלפי מערב. אבל לכורח זה של המציאות נוסף גורם גחמני של ההוזים האורבאניים למיניהם, ושיטות, שהיו מעין המשך ל "חומה ומגדל". מי שלא יודע או לא זוכר, השיטה של קביעת יתד בתקופת המנדט בתחום ההתיישבות החקלאית הייתה הקמת מגדל מים ושלדי מבנים שכוסו בגג, והתקנת גדר. עובדות בשטח, נוסח השלטון העותומאני.
בירושלים, לדוגמה, המסורת הייתה לא לבנות בצורה רציפה. השיטה הייתה לבנות רחוק ואחר כך למלא את החלל, מעין "חריש סגור " כלל ממוסמר זה נקבע לא רק למגורים אלא גם לשירותים חיוניים ביותר כמו בית חולים. משום כך בית חולים הדסה, כיום "מרכז רפואי הדסה", לא הוקם במרכז או בפאתי העיר ממש,כמקום נגיש לחולים ולמבקרים, אלא בריחוק של קילומטרים רבים ובנתיב גישה מסוכן ביותר שבין מושב אורה לבית החולים. זאת הייתה המדיניות וככה כפו אותה על התושבים, בין אם זה היה לרוחם, לנוחיותם, או אפילו לחייהם. שכן זהו כביש עקלקל ומסוכן מאוד, בעל שני נתיבים בלבד עד עצם היום הזה. הבעיה אינה המרחק. ממרכז העיר ועד לקריית הדסה המרחק הוא כ-15 ק"מ. אבל בקטע האחרון, אופי הנתיב הוא הבעייתי. אם מישהו ברכבו הפרטי מסיע אדם במהירות כדי לקבל עזרה רפואית דחופה הוא עלול לסכן גם את חיי החולה וגם את חייו שלו. אבל מי חשב על זה במסגרת "כיבוש המערב". כיום כאשר מנהל מקרקעי ישראל מנסה לקדם תוכנית בנייה בעין כרם, תושבי הסיבה מגייסים תוך שעות עצומה שעליה חתומים אלפים נגד הבנייה באזור ייחודי זה. אבל זה היה אז.
הדרך מן ההר אל הגיא האימפריה הרפואית וככה, המתחם של הדסה בעין כרם נפתח בשנת 1961 כאשר בראש העיר עמד שלמה זלמן שרגאי, ממנהיגי הציונות הדתית, עיתונאי וסופר, איש נעים סבר, שלא נמנה עם המצטיינים בניהול העיר. לכאורה ראש העיר יכול למנוע הקמת בית חולים, או למצער, לקבוע את מיקומו. אבל אם ממשלת ישראל סבורה שזה לטובת המדינה והבירה שבית החולים הגדול ביותר בארץ יוקם הרחק מן המרכז, לא איש כשרגאי, וספק רב אם מישהו אחר באותו עידן, יעמוד בדרך. מה גם שזה היה בהשראתו של ראש הממשלה
דוד בן-גוריון, מנהיג וחוזה גדול, ושליט יהיר. בכול מה שקשור לטובת הציבור .לזקן הרי מייחסים את האמירה "לא חשוב מה שהציבור רוצה, חשוב מה שטוב לעם". כנראה שהדסה בעין כרם הייתה "טובה לעם". עד אז, במשך 13 שנים סיפקה הדסה את שירותי הרפואה מאתרים שונים בירושלים משום שלא ניתן היה להפעיל את בית החולים בהר הצופים שהיה בשטח ירדן.
המרכז הרפואי נבנה על גבעה בסמוך לכפר עין כרם, במערב ירושלים. מתחם המרכז הרפואי כולל 22 בניינים, והוא בגדילה מתמדת מיום הקמתו. בקריית הדסה בעין כרם ממוקמים גם בתי הספר של הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה: בית הספר לרפואה, בית הספר לרפואת שיניים, בית הספר לרוקחות, בית הספר לסיעוד, ובית הספר לריפוי בעיסוק. כן יש בו מרפאות ומכונים .בית הכנסת של הקמפוס נודע בויטראז'ים של שבטי ישראל שנוצרו על-ידי מארק שאגאל
האתר הווירטואלי של המרכז נפתח בכותרת: "בונים עולם טוב יותר בעזרת הרפואה." הנתונים שמופעים באתר אמורים לגָבות סיסמה זאת. ב"הדסה" - נאמר באתר - המטופלים הם החשובים ביותר - לפני האשפוז ובמהלכו ואחריו. נוחיותם והטיפול בהם עומדים בראש דאגותינו. בני אדם מכול ארצות האזור פונים להדסה כדי למצוא תקווה ועזרה. הם מטופלים לצד מתרפאים מאגן המזרח התיכון, מאירופה,מדרום אמריקה ומארה"ב" -לשון המבוא..
אם מדובר ברפואה, ברמה המחקרית וההישגית, אני מצטרף לסופרלטיבים אלה. אבל אם מדובר בנשוא הרפואה, החולה, הלקוח, הפציינט - שהוא האוביקט הרפואי, כסובייקט - הוא הולך לאיבוד.
המבצר לפנים, נכנסת למתחם הדסה לשטח המרובע שנראה אז, כמו בזאר וטרמינל עותומאני. נהגי מוניות בלבוש מרושל, מוסדרים וחאפרים, מתווכים, משגיחים, יהודים, ערבים, דרוזים, כמרים, תלמידי ישיבה בקפוטות, אחיות רחמניות, נשים ברעלות, אברכים חבושים מגבעות וכיפות, נשים בהריון ועגלות של תינוקות. תלבושות בכול צבעי הקשת, כנאה וכיאה לשוק. כאן קונים ומוכרים - זמן. הכול בליל אחד גדול כמו שוק בקסבה. אבל אצלנו אין התפתחות אטית אלא מהפכנית.
עכשיו נוסף לו מימד חדש. קניון של חברת ישפאר. עם מין "גשר ביילי" בדומה לזה שב"לב דיזנגוף". אך בעוד ב"דיזנגוף סנטר" הגשר משמש מעבר בין שני חלקי המכלול, בהדסה עין כרם, הוא גשר עָליה לצורך ירידה. הוא מבואה לקניון על עמודים. אתה עולה על הגשר חוצה אותו ומוצא עצמך מול אולטרא פארם, הכול לתינוק, אופנת שפיץ, דוכן קריץ, נרות הבדלה, מצרכים דחופים של חב"ד. קודש וחול שוכנים זה לצד זה באישור בד"ץ. כול מה שלבך חפץ בתחום הביגוד, האוכל, חפצי נוי, הנעלה, ספורט, פרחים ללידה, שושנים לאבלים, עוקץ ודבש ועוד.
בקיצור כול מה שצריך חולה לב, ריאות, לוקה בפרוסטאטה, שבר, שלבקת חוגרת, אנמיה מפתחת, עגבת, אדמת, כלבת, זיבה ועוד goodies מן הסוג הזה. אני הלכתי לבדיקת עיניים בלבד, ולא היה לי צורך בכול ההיצע. אילו הלכתי עם מקל או היו לי כאבים הייתי מתקשה בהליכה מיותרת זאת: לעלות למעלה, לקניון, לעבור את כול המרכולת ואחר כך לרדת למטה - לבית החולים. אילו לפחות הכניסה הייתה מעוצבת ברוח הקניון - מילא, עיצוב מחדש. אבל, לא. אתה מגיע לאותו בניין הראשי עם אותה בודקה - סוכה עלובה לבדיקה ביטחונית ונכנס לאותו טרמינל הומה.
אגב, אם אתם מבקשים למצוא באותו "סופר מדיקל סנטר" איזו אינדיקציה מה קרה לחברה שלנו תמצאו אותה בשר"פ (שרות רפואי פרטי). פעם היה אשנב אחד לשר"פ. עכשיו יש אולם שלם, עם 7 עמדות מאוישות, תלושי תור, מספרי עמדות מתפנות שנדלקות, המילה האחרונה.
לכאורה, רעיון הקניון הוא רעיון טוב. אדם בא לבקר חולה והוא חייב להמתין עד לאחר הביקור הרפואי, הולך לו בינתיים לקניון. או אם הוא עצמו ממתין לרופא במכונים או במרפאות, הוא לא צריך לשבת במקום ולהתעצבן, אלא הולך לו לשתות קפה בקניון. אגב עמדות קפה, היו וישנן גם בתוך כותלי בית החולים. בשבילם לא היה צורך בקניון. אבל חשבו נא אם השכר הזה יוצא בהפסד של האנשים. של בעלי העסקים וודאי שלא. אלמלא היו עושים עסקים, או מצפים להם, לא היו משקיעים פרוטה שחוקה, ליד בית חולים או מחוצה לו. הכול מופרט, הכול עסקים. אם יש יתרון לגשר הזה שמגשר בין עסקים לבין רפואה, הרי זה מבט פנוראמי מלמעלה איך כלים דינוזאוריים: מנופים, מלגזות, דחפורים, קומפרסורים, משנעים, נוגסים בהר האומלל הזה שנראה כמו לוע געש לאחר התפרצות. כול אלה כדי לבנות גורד שחקים כיאה למטרופולין רפואי. זאת כאשר אתה מביט לימין. אם אתה מסתכל שמאלה, עיניך רואות את החניון הגדול ביותר בירושלים או אולי בכול הארץ. אין חתיכת אדמה, מוסדרת או לא, שאין עליה רכב,לאורך, לרוחב ובשיפוע, סה"כ קילומטרים של מכוניות חונות. הנוף כולו לקוח מאיזה סרט בדיוני, כאשר המוטאנטים בונים מחדש את המבצר לאחר המלחמה הגדולה של החוצנים, הציקלופים, הפנטומים, והחייזרים הקטלניים.
שבית חולים חייב להתרחב במקום אחד שהוא ממוקם בריחוק מן העיר כתוצאה מהחלטה שגויה. הרי יש גם קמפוס בהר הצופים (ידידותי יותר). ואם הדסה מבקשת להתרחב מדוע שלא יבנו עוד אחד קרוב יותר לעיר, והקיים ישמש בעיקר את הישובים במערב, מבשרת, מוצא, בית שמש וכיו"ב וגם חולים שזקוקים לטיפול מיוחד כמו חולי סרטן במכון שרת.
אבל מסתבר שהמעבר היחיד בחיינו, היה מעבר מריכוזיות ממשלתית לריכוזיות המשק בידי לוויתני ממון, כרישי נדל"ן, קונגלומראטים בתחום ההשקעה, וגם מרכזים רפואיים. בימינו אלה, הגודל, העוצמה, השטח - הם שקובעים. אם יש היום cinema city מדוע שלא יהיה medical city.
אגב, לפני כשבוע התפרסמה ידיעה שמנהל המרכז הרפואי הפרופסור
שלמה מור-יוסף שוקל להיות מועמד של המפלגות הלא דתיות לראשות עיריית ירושלים. הנה, אם ירוץ הוא יכול לומר שהוא מכיר מקרוב מגאפוליס רפואי. פרופסור מור-יוסף הוא איש נעים סבר והליכות, והוא, בהופעתו לפחות, אנטי תזה מוחלטת למצודה שבראשה הוא עומד ובחומותיה אנשים חשים כחגווים. אפשר שבתת מודע הוא מבקש קצת אוויר ביציאה מן מבצר הרפואי, מסגרת שבה האדם הבריא וגם החולה אמורים לעמוד במרכז העניינים.
אשר לדרך. בחזרה היא פחות מסוכנת כי נאלצים לטפס.