בשבוע החולף זימנה לי עבודתי השוטפת הופעה בפני בג"ץ בשעות אחר-הצהרים המאוחרות. מאחר שאני - השבח לאל - מקפיד על מזונותיי ואיני מכניס מזונות טריפה לפי שמחתי וששתי על הדיון בבג"ץ, בשעות אחר-צהרים מאוחרות אלה, כמשוש חתן על כלה. ידעתי, כי בתום הדיון בבג"ץ אמצא לי מסעדה כשרה - ואיכותית! - בירושלים, עיר הקודש, שכן - זאת יש לדעת - ירושלים הפכה אבן שואבת לאוכלי כשרות ולא סתם כשרות - אלא כשרות גורמה!
על נקל ניתן להבין, עד כמה רבה הייתה אכזבתי כשראש ההרכב, כב' השופט,
אליקים רובינשטיין, הודיע אותי כי מחמת טעות מזכירות לא זומן הצד שכנגד לדיון ועל כן, אין מנוס מדחיית הדיון. מאוכזב ומתוסכל כולי הודעתי להרכב השופטים, כי אני מבקש לוודא, אולי נפלה טעות בתוך טעות במזכירות מחלקת בג"צים והצד השני זומן לדיון וניתן יהא לקיים הדיון, במצב דברים זה. "אני לא חוזר לרחוב שלומציון בתל אביב לפני שאוכל לשובע, כאן, בירושלים. כאן, ישנן מסעדות כשרות איכותיות ובתל אביב מסעדות הפועלים הכשרות נסגרו כבר", סיימתי את נאומי הקולינארי, בתקיפות של ממש.
כב' השופט,
ניל הנדל, שאף הוא נמנה על אמוני ישראל, שומרי הכשרות, הביט בי בחיוך והודיעני, חגיגית - זכר לימיו כשופט בית המשפט המחוזי, בבאר-שבע. "אני זוכר שגם בבאר-שבע יש הרבה מסעדות כשרות". חייכתי לעצמי ונזכרתי במסעדה הבולגרית, נטולת תעודת הכשרות, במרכזה של באר-שבע שביקשתי לסעוד בה ליבי, בתום דיון מתיש, בבית המשפט המחוזי, בעיר ועמדתי לצאת חוצה לה, משלא חזיתי בתעודת הכשרות. אז אחז בידי בעל המסעדה ואמר לי: "חביבי, מה שקובע זה לא ניירות. מה שקובע זו שמירת הכשרות בפועל!". אמר והוליכני אל המטבח. הבטתי בו בסקרנות. מניסיוני ידעתי כי בני העדה הבולגרית החביבים, אינם ידועים בהקפדתם על ביצוע הפולחן הדתי-יהודי, בכלל וקיום כשרות, בפרט. מה רבה הייתה פליאתי כשהוא הוציא מהמקרר, פטמים, כבדים ושאר חלקי בשר, נתונים באריזת ואקום וחתומים בחותמה של רבנות ראשית.
"נכון", השבתי לכב' השופט, ניל הנדל "ישנה אפילו מסעדה בולגרית כשרה - בלי תעודת כשרות - במרכז העיר". כב' השופט, ניל הנדל חייך לעברי. כב' השופטים, ד"ר
יורם דנציגר ואליקים רובינשטיין, הקשיבו - בעניין - לדיאלוג כשרות זה, שנקטע בידי ראש ההרכב, כב' השופט, אליקים רובינשטיין, שהודיעני, כי: "אין מנוס, אלא לדחות הדיון למועד אחר". בלעתי את הגלולה המרה. הבנתי, כי הפעם לא איהנה ממעדני מטבח כשרות הגורמה הירושלמי. חסל סדר הסבה אל שולחן במסעדה כשרה ומפנקת, במושבה הגרמנית או בנחלת שבעה.
חזרתי רעב, עייף ומתוסכל אל סדום-סיטי שלי, הלא היא עיר מכורתי, תל אביב. עירי שלי - ולא שלי, כאחת, שעל שפת ימה עברו ימי ילדותי; עירי, בשדרות רוטשילד של פעם שבהן רצנו את ריצת המאה מטרים עם גופיה ומכנסי התעמלות קצרים, שלא נדפסו עליהם שמות מותגי ספורט מוכרים ועירי שלי, שבה היו קיימות מסעדות "תנובה" של פעם, בה אכלנו ארוחות חלביות משביעות עם גביעי לבניה ואשל גבוהים מזכוכית. לא היו בה, אותם מסעדות גורמה רבות, הקיימות בה כיום, אבל לא היה בה מי שהעז למכור פירות-ים ומיני בשר חזיר, ברבים ובגלוי. לא הייתה זו עיר בעלת צביון דתי, אבל הייתה בה סובלנות ואווירה משפחתית ומחבקת אל וכלפי שומרי המצוות. אם חיללו בה שבת, הדבר נעשה בצנעה ושלא במופגן. הקיצור, מסעדה ראויה וכשרה לא מצאתי לי, אותו ערב ולמסעדת-מלון לא היה לי כל חשק להיכנס, כלל וכלל.
לעזאזל, חשבתי לעצמי, מהרהר ביני לביני, למה אין בתל אביב יותר מסעדות כשרות, הרי יש בסדום-סיטי שלי, הרבה צרכני כשרות. "תבין" - אמר לי לקוח שלי, בעל מסעדת-על טריפה ובליין תל אביבי, המעורה בחיי הלילה התל אביביים, לפני ולפנים - "הדוסים הם לא בליינים כפייתיים כמו החילונים. לכן, אין כמעט היצע של מקומות כשרים, בלילות לדוסים, חוץ ממסעדות פועלים ומסעדות של רואי-חשבון ועורכי-דין דוסים בסיטי, הנסגרות, גג, בשעה חמש-שש בערב. פשוט אין ביקוש", סיים הוא הרצאתו המלומדת ועיקרי משנתו ששטח הוא בפני. חשבתי לעצמי שהוא צודק, מה-זה צודק. צודק לאללה. חוץ ממסעדות המלון הכשרות, אין כמעט מסעדות בשרים כשרות בתל אביב, למעט מסעדות דוגמת: "מיתוס" ו"גשן" המצוינות, שנראה אתכם נכנסים אליהן - סתם כך, בצהריים או בערב, בלי להזמין מקום, מראש. מיד תצוץ מארחת ובקול מלא חמלה תשאל "הזמנתם מקום מראש?" וכשתענו בשלילה, מיד תוסיף היא בקול של השתתפות בצערכם, "אני מאוד מצטערת. אנחנו מלאים היום עד אפס מקום. אתם רוצים לשבת על הבר?"
הבוקר זה עלה לי, עד למעלה. צפיתי בתוכנית הבוקר של עדן הראל ועודד מנשה, שהזמינו בשלנית על לתוכניתם ועודד מנשה, שאל: "זה כשר מה שאת אופה ומבשלת? זה חלבי או פרווה?" בא לי לנשק את עודד מנשה - למרות שאני מודה, בשער בת-רבים ובראש חוצות, שאני לא תל אביבי מצוי, אני סטרייט גאה, מוחלט ומוצהר, אבל לא הומופוב! יופי טופי, עודד. המשך הלאה ותוציא את הכשרות מתוך הארון. נמאס לי להתחבא בארון. הנה היום אני יוצא מהארון ומן השידה, גם יחד ומכריז, קבל עם ועדה, אני שומר כשרות וגאה - וגאה בהיותי שומר כשרות. לא צריך לעשות לי שום אאוטינג, אתם רואים שבסוף נחשפתי ועוד בערב שבת קודש!
נזכרתי, פתע פתאום, בימים בהם עשיתי בניו-יורק, העיר. בשבתות הלכתי לבית-הכנסת "לינקולן סנטר" שהונהג, בדעתנות רבה, בידי כב' הרב שלמה ריסקין, שאותם ימי טרם הביאו בני קהילתו לאפרת ולארץ-ישראל. בזכותו ניתן היה להשיג - ללא כל הגבלה שהיא! - מזון כשר ובשפע של הכשרים, בכל הסופרים שבאזור. בעלי הסופרים הבינו שבצד הדרישה לאוכל אתני, הודי, אינדיאני, יש גם דרישה למזון כשר - ולמזון כשר איכותי. מאות הרופאים, עורכי-הדין ושאר בעלי הממון, שגילו יהדותם, מחדש, בזכותו של כב' הרב שלמה ריסקין, יצרו את הביקוש הגדול למזון כשר. ולא סתם מזון כשר - אלא מזון כשר איכותי, גורמה שבגורמה! אפשר להבין אותם. לפני שהם גילו את נפלאות המטבח הכשר הם היו רגילים לאכול טרפות, גורמה שבגורמה ועל איכות לא מתפשרים, אפילו שמחליפים מותג טריפה במותג כשר. אין הנחות, בעניינים של איכות!
אז זהו זה. כמה שיהיו עוד ועוד עודד מנשים ועדן הראלות כאלה, שידברו על אוכל כשר, בתוכניות הבוקר שלהם, כמה שאתם - שומרי הכשרות שבינינו - תבואו ותתעקשו על אוכל כשר ואיכותי - מזון כשר של גורמה, כך ייצור הביקוש ויביא את ההיצע. למה - לעזאזל (סליחה, אני עצבני ומתוסכל) אני צריך לנסוע לירושלים, כדי לאכול אוכל כשר טוב ואיכותי, מסוג מזון גורמה. ויסלחו לי בעלי מסעדות "מיתוס" ו"גשן", המצוינות, שאינן נופלות ברמתן ממסעדות הגורמה הירושלמיות ואפילו עולות עליהן, אבל העין רוצה גם תחליפים ומיגון. ומתי יהיו כאן - שוב - מסעדות הודיות, סיניות (למעשה, תאילנדיות בתחפושת), כפי שהיו בסדום-סידי שלי, בעבר? מישהו מוכן להרים את הכפפה ולהקים מסעדה יפנית דוגמת "שלום יפן" הניו-יורקית או להקים כאן מסעדת דלי שבה אוכלים - בשעות ערב מאוחרות ובשעות הלילה - סנדוויצ'ים של קורנביף בני שלוש קומות, בכל הכבוד למסעדת "אס" האדירה של צחי בנחלת-בנימין, שמי ששותה בה בירה ונוגס בכריך קורנביף שלו, בטוח שהוא כבר נמצא בתוככי גן-העדן? די. נמאס. רוצים כשרות גורמה, סביב השעון, גם בסדום-סיטי שלנו. לא מגיע לנו? אנחנו לא משלמים מסים לחולדאי?
