הן בסך-הכל פליטות, שנמלטו לפני שנים אחדות מאריתריאה ומצאו בארץ מקלט, לאחר ששרדו את משטרת ההגירה. אלה מביניהן ששפר מזלן, מועסקות, הרחק מאור הזרקורים, כעובדות משק-בית, על-ידי אנשי-עסקים ישראלים בבתי-מגורים יוקרתיים באזור המרכז.
המדובר באנשי-עסקים המתגוררים בסביון, הרצליה פיתוח, כפר שמריהו ורמת אביב ג'. אלה נוהגים להעסיק את האריתראיות כעוזרות-בית, מטפלות, שמרטפיות וטבחיות, ובעת שפטרוניהן נעדרים מהארץ, הן גם מופקדות על שמירת הבית.
משיחות עם מספר מאנשי העסקים, עולה תמונה חד-משמעית, לפיה הספק העבודה של הפליטות מאריתריאה הוא מרשים ביותר ועולה פי כמה על זה של עובדות ישראליות שהועסקו בבתיהם בעבר. מדבריהם משתמע שהעובדות האריתראיות מתבלטות בחריצותן ובנאמנותן, כששכרן נע בין 50 שקל לשעת-עבודה, לבין 1,000 דולר למי שמועסקת על בסיס חודשי.
בדרך כלל אין לפליטות האריתראיות טרוניות על מעסיקיהן והן מרוצות בחלקן. יתר על כן: הן אינן מסתירות את שביעות-רצונן מן השכר המשולם להן, שעולה עשרות מונים על זה שהיו יכולות להשתכר בארץ-מוצאן, מה גם שהן זוכות אצל מעסיקיהן לארוחות מלאות.
כמו ישראליות רובן של האריתראיות, השוהות בארץ כבר שנים אחדות, דוברות עברית שוטפת ואף הסתגלו לסלנג העברי המקובל, בעיקר בזכות הילדים הקטנים המתגוררים בבתי מעסיקיהן, עימם יש להן מגע יומיומי. חרף "הכתובת על הפנים", המייחדת אותן, סביר להניח כי כבר הצליחו להשתרש היטב בארץ.
לבושן של האריתראיות במרוצת השבוע הוא צנוע מאוד: בדרך כלל מכנסי ג'ינס וחולצת "טי" - לא יותר. בהיותן נוצריות-קתוליות - הרי שיום ראשון בשבוע הוא יומן החופשי, שבו הן נוהגות לבלות בכנסיה ובטיולים.
למזון הישראלי הן טרם הסתגלו ומבכרות, עדיין, את המטבח הביתי האקזוטי שלהן. במקרים רבים כבר הפכו תבשיליהן במטבחיהם של בעלי הבית ללהיטים מבוקשים.
על אף האווירה המתוחה, המאפיינת את יחסה של האוכלוסייה הישראלית אליהן, הן מתוודות שטוב להן כאן. בכל זאת הן מקפידות לשמור על פרופיל נמוך, ככל האפשר, וכבר הסתגלו להלך בין הטיפות. ניתן אפילו לומר כי פחדי העבר שלהן כבר נמוגו. אחרי ככלות הכל, זולת חזותן החיצונית - הן כבר מתנהגות כישראליות לכל דבר.
