כפר סירקין נלחם במדינה. ועד הכפר הגיש תביעה לבית המשפט כנגד מנהל מקרקעי ישראל.
כפר נחמן סירקין הממוקם מזרחית לפתח תקוה נוסד בשנת 1934 לאחר שאדמותיו נרכשו מן הבעלים הערבי עומר אל ביתר. כבר בעת הקמתו היו חילוקי דעות קשים בין בעלי בתים ונחלות לבין תושבים מקומיים לגבי אופן המכירה וחלוקת הקרקעות וזו התגלגלה לבית המשפט. חילוקי הדעות היו נעוצים בין השאר בשל אי-השתתפות הקרן הקיימת ברכישה בשל טענה לרכישה בערך גבוה מדי.
הבעיות ברישום וחילוקי הדעות הקשים בין בעלי הקרקעות ומוסדות המדינה הגיעו לשיא כאשר בשנת 1968 הכפר נתבע לשלם דמי חכירה עירוניים ע"י הנהלת מנהל מקרקעי ישראל לאחר שהמנהל לא הצליח להגיע להסכם עם ועד הכפר לגבי גובה התשלומים. כל זה בהתייחס ל-186 משפחות המחזיקות בשטחים של עד 5 דונם כל אחת.
והנה מתברר שגם בשנת 2014 - שמונים שנה מרגע הקמת היישוב, טרם הסתיימה סאגת הוויכוחים לגבי אחזקת האדמות, הרישום והתשלומים בגינן. המדובר בהחלטה 969 של המנהל אשר קובעת פיצויים צנועים ודורשת החזרת שטחים למדינה ביישובים בהם מסתיימת תקופת החכירה. בכפר סירקין מסתיימת תקופת החכירה בחלק גדול של הנחלות בשנת 2015. הויכוח והקצף יצאו בעיקר לגבי שני סעיפים:
סעיף 2.1 "שינו מקרקעין שהוחכרו או הושכרו למטרות עיבוד חקלאי או שהינם מהווים חלק ממשבצת ישוב חקלאי, והודיע המינהל למי שהינו צד לחוזה מכוחו מחזיק החוכר או השוכר במקרקעין כי הינו נדרש להשיבם, ישיבם החוכר או השוכר למינהל לאלתר ותוך לא יאוחר משלושה חודשים ממועד משלוח ההודעה". וכן סעיף 3.1 הקובע כי: " הפיצוי הבסיסי וכן הפיצוי הנוסף לא ישולמו אלא אם הייתה הקרקע המושבת מעובדת במשך עשר השנים אשר קדמו למועד הקובע".
ואכן, נראה שיש קושי מסוים בדברים. נראה מוזר שעשרות בשנים של עיבוד חקלאי וגידול שתרמו למשק הישראל בתקופה קשה וללא אמצעים טכנולוגיים כמעט לעזר, ימחקו וישכחו בשל עשור אחרון אחד. כמו-כן הדברים נעשים כאילו בחלל ריק שאיננו לוקח בחשבון את הפיתוח המואץ של השנים האחרונות בתחום הבנייה והתשתיות שעברו החלקות וששינו את פניהן לחלוטין לכאלו שכוללות מבנים מושקעים למגורים.
ואכן שוב הגיעו הדברים לפתחו של בית המשפט, הפעם בתביעה של אגודת כפר סירקין נגד מנהל מקרקעי ישראל. כמו-כן הוקם צוות מיעץ ושבראשו עומד אלי פיטרו - יו"ר האגודה וחברים עו"ד אורלי אלסטר וחבר ועדת הקרקעות משה ברנע.
ניכר שהזנחת המנהל את הזכויות של הציבור הביאו את ראשי הישוב לדרוש ולנכס לעצמם שטחים ציבוריים וששייכים למדינה. אוזלת היד הזו של המדינה בהגנה על קרקעות הציבור הביאה למצב מוזר שבו ישובים חקלאיים כביכול, נהנים מאחזקה זולה בקרקעות נחשקות ובאזורים מבוקשים בשל התירוץ שהקרקעות משמשות לחקלאות. ומן הצד השני ובפועל מתנהלת בשטחים הללו חגיגת בניה שכוללת פיצול, השכרה, הסבה של מבנים חקלאיים למגורים פרטיים, בניה לא חוקית ובלתי מאושרת וכיו"ב.
כאן המקום להזכיר שהחלטה 727 של המנהל הנותנת אישור לא סביר ולא מידתי למושבים להסב את יעוד הקרקעות שבאחזקתן מחקלאות למגורים, תוך פיצוי זעום של המדינה בוטלה בהחלטת בג"ץ אשר ידועה בשם "בג"ץ הקרקעות" שאותו יזמה וניהלה בצדק רב הקשת הדמוקרטית המזרחית בשנת 2001.
נראה ברור שהניסיונות הללו לחמוס אדמות מדינה בטענות שונות של ציונות מעושה עבר זמנם. למנהל מקרקעי ישראל אין רשות להעביר לידיים פרטיות ממש אדמות מדינה על חשבון הציבור וכנגד הלכות בית המשפט העליון. ניכר שאחרי שמונים שנה הגיע הזמן לעשות סדר בדברים ולעשות להשתלטות הפרועה על אדמות מדינה סוף - אחת ולתמיד.
