לפני כחודשיים הגעתי לכירורג מומחה עם בעיה שגרתית שמצריכה ניתוח מקומי. הרופא ייעץ שכדאי שהניתוח יעשה בהקדם והציע את עצמו לעשות זאת תוך יומיים. כדי לעבור את אותו ניתוח אצל אותו רופא ברפואה הציבורית הייתי צריך להמתין חודשים לניתוח.
נכנעתי ועשיתי בשר"פ, תודות לביטוח שאשתי עשתה בהכירה את קשיי המערכת הרפואית הישראלית שבה היא עובדת. אבל - את המנתח ההוא לא לקחתי! לא היה לי נוח עם המנתח שהפך את המפגש הרפואי לאירוע שווקי. הרי בגלל שהרופא הזה עסוק ברפואה פרטית התורים נדחים ברפואה הציבורית. אם תרצו זה כל הספור של הרפואה הציבורית בישראל. וכדאי להרהר בו בפסק זמן שניתן כעת ל"הדסה".
חלקים גדולים ברפואה הצבורית חלו במחלה כרונית ולא חשוכת מרפא - החמדנות. מפה נגזר גם משבר הדסה. תארו לכם שהשופט מינץ - המנהל את תיק בית החולים סוגר בכל יום בצהריים את הדיון ומודיע שהוא מצטער, אבל יש לו עבודה פרטית לעשות אחר-הצהריים ובערב. גם אז הייתם כל כך סלחניים? אתם יודעים מה היה קורה לשאר התיקים בתורים הארוכים ממילא בבתי המשפט?
איך קורה שאנשי רפואה, אנשים טובים ההולכים למקצוע הדורש מחויבות אישית למען הצבור, עוזבים את המשמרת הצבורית שלכם בשלש אחה"צ והולכים "לעשות לביתם" בבתי חולים פרטיים או בשר"פ בבית החולים שלהם-כדוגמת "הדסה"?!
וכשכבר הם עושים לביתם בתוך "הדסה" הם לוקחים את רוב הכסף ומעט מגיע לביה"ח למרות שניצלו את המתקנים וחדרי הניתוח המשוכללים שנתרמו לטובת הרפואה הצבורית?
הלכתי לחפש סנגורים לרופאים. שוחחתי עם שני מנתחים פרופסורים שעבדו בהדסה בתפקידים בכירים, שניהם ידועים ביושרם. פרופ' צבי אייל ופרופ' תא"ל
אריה אלדד. לשני הרופאים המנתחים, שהיו ראשי מחלקות ב"הדסה" יש הסברים לחלק מהכשלים בבתי החולים והיחס שלהם לרפואה הפרטית הוא אמבלנטי.
פרפ צבי אייל מסנגר על השר"פ: "אין שוויוניות בכל תחום בחיים. יש אנשים שלוקחים מונית ויש שנוסעים באוטובוס, כך גם ברפואה. אחד ייקח מנתח בכיר והשני יסתפק בפחות. צריך לתת תמריץ לרופאים כדי שיישאפו למצוינות והיום התמריץ הוא כספי". אבל הוא ממהר לשים סייגים לשר"פ: "במקרים של הצלת חיים, החולה המסוכן יותר הוא שיטופל ללא קשר לתשלום".
פרופ' אריה אלדד אינו מסנגר על השר"פ. אף שבמחלקה שלו היו רופאים תחתיו שעסקו בשר"פ, הוא לא הסכים לקבל חולים בשר"פ כי לא רצה שמישהו מהחולים יחוש שאינו מקבל ממנו טיפול הולם רק בגלל חסרון כספי. לאלדד ברור שחלק מהציבור איבד את האמון ברפואה הציבורית ותולה את יהבו רק בשר"פ. הוא מספר בחיוך על משפחה חרדית שביקשה לקחת אותו כמנתח באופן פרטי. "אין צורך", אמר להם, "תקבלו אותי בלי תשלום". אחרי שעה הם חזרו אליו: "בלי לשלם אנחנו לא מנתחים. אם אתה מסרב נחפש בית חולים אחר", וכך עשו.
פני הרופאים כפני הדור, וכפני חברי ההנהלות בתי החולים. אנשי כלכלה, מתנדבים אומנם, אבל כאלה שבאים מעולם של תחרות, עסקים ומשכורות גבוהות. הם הרי לא רואים פסול למשוך לעצמם משכורות גבוהות, גם מגופים כושלים ואיך ימנעו זאת מהרופאים?!
אז מה התרופה לרפואה הציבורית? איך מצילים את "הדסה" שהוקמה לפני 101 שנים על-ידי מתנדבות שהשקיעו מהונם וממרצם לשפור הבריאות בא"י דאז - מהחמדנות? .
לא בטוח שתמיד ניתן לעשות זאת. יש עוד מוסדות שהוקמו ברוח אידיאליזם וקרסו.
תסמונת ה'דור השלישי' היא ה'באג' שהפיל מוסדות מפוארים. הנה מפעלי ההסתדרות והקיבוצים הוקמו על-ידי חלוצים ופועלים אידיאליסטים, והדור השני עוד ינק מאבותיהם המייסדים אף שלא נכנס לנעליהם לדור השלישי והרביעי כבר לא היה ממי ללמוד וגרמו לפירוק המוסדות.
הדוגמאות של בתי החולים "משגב לדך" ו"ביקור חולים" מלמדות שגם בעולם הרפואה זה קורה. כשהוקמו הם היו שם דבר לעשייה למען הקהילה בא"י וברבות הימים הפכו לשם דבר בנפוטיזם משפחתי ושחיתות כספית - עד שנמכרו.
צריך RESTART היום לרוב בתי החולים. למנות עליהם מועצות ציבוריות של אנשים ישרים ושונאי בצע.
ומאיפה נמצא את אותם שונאי בצע? על כך אמר פעם הרב מימון חבר הממשלה הראשונה לבן גוריון, בהומור יהודי עצמי: עם קצת כסף גם נמצא שונאי בצע!
ועכשיו ברצינות: הרי יש מספיק אנשים טובים ובעלי ניסיון בישראל שיסכימו להירתם לחילוץ בית החולים מהמשבר, כשליחות ציבורית, בהתנדבות או בתמורה צנועה. פחות אנשי כלכלה ויותר כאלה שגדלו על שירות טוטאלי לצבור.
ראויה הדסה להם וראויה ירושלים להדסה.
הדסה הוקמה בחודש אדר ונקראה כך בשם הנרדף לאסתר המלכה. נאחל בחודש אדר שהדסה תחזור להיות 'מלכת אסתר' - של ירושלים.
