בתקופה האחרונה נשמעים בתקשורת אירועים קשים המתארים ניצול מיני של נערות בגיל העשרה. רבים מהמקרים המתוארים, מציירים תמונה מורכבת של ניצול מיני על-ידי חברים לכיתה או על-ידי בני אותה שכבת גיל. הניצול המיני במקרים אלו הוא מורכב ומעלה את השאלה לגבי הגבול הדק שבין סירוב להסכמה.
הגבולות מטושטשים מכמה סיבות: הנערות לעיתים קרובות הולכות בהסכמה עם אותם הפוגעים, לעיתים קרובות הן לא צורחות בהתנגדות בניגוד לדימוי המקובל למונח אונס, ולעיתים רבות הניצול המיני מתרחש תוך שהנערה בעצמה מחפשת תשומת לב וקבלה על-ידי הנערים בכיתתה, על-מנת להיכנס למעגל הפופולרי של החבורה.
כעובדת סוציאלית שעובדת כבר חמש שנים עם נערות בסיכון, אני מכירה מקרוב את החוויה של הנערות שעוברות פגיעות מיניות ואת הגבולות המטושטשים בין סירוב להסכמה. נערות רבות מתנגדות התנגדות שקטה ליחסי-מין שנכפים עליהן, כי הן חושבות שאין טעם להתנגד באופן גלוי. הן מאמינות שיחסי-מין בכפייה או בכוח זהו המצב הרגיל וכי צריך "לתת" לגבר מה שהוא רוצה, גם אם זה בניגוד לרצונן.
נוסף על כך, חלקן משתמשות בגופן על-מנת להשיג דברים כמו סיגריות ואלכוהול, כי זהו הכלי היחידי שהן מכירות. כל אלו הם כמובן תוצאה של הבנייה חברתית שממקמת נשים בתחתית הסולם החברתי, ככלי שרת עבור גברים ותו לא. החברה מלמדת את הנערות כי גופן הוא מוצר שניתן לסחור בו והן אכן סוחרות בו.
לעיתים רבות כאשר נחשפת פרשת ההתעללות והפגיעה המינית, תגובתם של אנשים רבים היא להגיד שאותה נערה היא "שרמוטה" שזאת בעיה שלה שהיא מתנהגת ככה, שהכל קרה באשמתה, שאם היא רק רצתה היא יכלה לעצור את זה. תגובות שכאלה שומרות על האדם ומרחיקות ממנו את העובדה שזה יכול לקרות לכולם. תגובות שכאלה גם מרחיקות את העובדה שיש לנו, כפרטים בחברה, יד ודבר במוסכמות הללו ובשימורן, שאנו משתפים עימן פעולה ולא לוקחים אחריות לשנות מוסכמות אלו.
כמי שאינה סוגרת את הדלת בפני נערות כה רבות שנפגעו מינית וכעדה באופן יומיומי לסיפורי הזוועות של אותן נערות, אני מתריעה בפני כולנו כחברה שעלינו לפתוח את הדלת ולשמוע, לא להתעלם כחברה ממה שקורה. אף אחד לא רוצה לראות בבתו קורבן פוטנציאלי לאונס ואף אחד לא רוצה לראות בבנו אנס פוטנציאלי, אך מדובר במצבים שגרתיים לצערנו ואם נסגור את הדלת ונתעלם, לא נצליח להביא לשינוי ההבניות החברתיות המביאות לפגיעות מיניות מכל הסוגים, בין אם זהו אונס בסמטה חשוכה, גילוי עריות או אונס וניצול מיני של נערות ונערים על-ידי בני גילם.
על כל הורה מוטלת האחריות לדבר עם בניו ולהסביר להם מהי הסכמה אמיתית ליחסים מיניים. כל הורה צריך לדבר עם בתו ולהסביר לה שהיא אינה מחויבת לקיים יחסי-מין אם היא לא רוצה, גם לא בשביל לקבל פופולריות והכרה חברתית. ובעיקר, על כל הורה להבין שזה יכול לקרות לכל אחד ואחת, כל ילדה או ילד שלנו הוא פוטנציאל להיות תוקף או קורבן, אם נתעלם מכך זה לא אומר שזה לא יקרה, אם זה לא קרה עד עכשיו.
לא קל לדבר עם בני-נוער על יחסי-מין, אבל זה הכרחי. זהו תפקידם של ההורים, של בתי-הספר, של תנועות הנוער, של התקשורת. צריך לעצור את ההבניה החברתית שנשים ונערות הן כלי שרת של גברים, זה תפקידנו ואל לנו לברוח מתפקיד זה למרות הקושי שבו.
קשה לראות את הדברים האלו, קשה להאמין שזה יכול להיות קרוב אליך, עוד יותר קשה לדבר על זה, אבל קשה הרבה יותר יהיה לגלות בהמשך שהבת שלך נפגעה מינית או שהבן שלך פגע מינית.
