עשרות אוניברסיטאות, מכללות, קורסים וסמינרים בישראל עוסקים בתקשורת המונים שהגיעה לממדים חסרי תקדים שאיש לא חלם עליהם. מאידך מורגש ביתר שאת העדר מסגרות שבהן ילמדו או יפָרשו צרכני התקשורת הזאת, את האופן שבו יש לקלוט את הזרם האדיר בנתיבי המידע של העיתונות הכתובה, האלקטרונית והמקוונת. את הדרך שבה יש להפנים ולהבין אותה, כמידע מהימן או כמידע שתול ומטעה, ובאיזו פרספקטיבה לראותה.
כול דיון פומבי בישראל בכול הקשור למקום שבו תופסת העיתונות המקוונת והרשתות, לרבות הבלוגים שבהם, ראוי לברכה, שכן, גם אם לכאורה תקשורת ההמונים בימינו היא דו-סטרית, היחיד, גם אם הוא שבוי בקוריה, הולך לאיבוד ביער האדיר הזה של אינפורמציה, דיסאינפורמציה, ומה שקורה באמת במציאות כאן ובעולם כולו. כמו-כן, באיזו מידה גורמים אינטרסנטיים ממלאים תפקיד במבול זה של מידע.
לא מכבר פורסמו בעיתון
הארץ שני מאמרים בסוגיה הרחבה הזאת, ובסמיכות. ב-2 בפברואר 2014 פרסם
רוגל אלפר מאמר תחת הכותרת "תעבדו אתם בחינם". הכוונה לבלוגרים שעובדים ללא תשלום. יומיים לאחר מכן פרסם יובל דרור מאמר ארוך בעיתון תחת הכותרת "המצאת האני" והכוונה ל"פייסבוק". שני אנשים בני סמכא בתחומם שעוסקים בנושא במישור המקצועי המעשי ובמישור האקדמי מחקרי.
בשעתו ברשומה ב-1.8.13 - "פייסבוק פייסבוק שעל הקיר" ציינתי בין היתר כי "הפייסבוק מלא באהבה עצמית כמו סופגנייה טובה בשמן זית. עם זאת, אני בשום פנים ואופן לא מפחית מחשיבות הרשת הזאת בכול הקשור לתשומת לב. כולנו צמאים לתשומת לב, ובישראל, שלא מצטיינת בערך זה, גם מסגרת הפייסבוק חשובה. גילוי נאות. גם אני מפנה תשומת לב בפסייבוק לבלוגים שלי. לעתים גם מביע דעה או הערכה כלפי יקיריםו מודעים. ככה שהדברים לעצמם חיוביים, אבל הם לא מראָה. לא ליחיד ולא לציבור".
עם זאת, הדגש שלי היה שהוא לא מהווה (כאילו - ביטוי נפוץ מאוד בקרב הצעירים בימינו) חלופה לאינטראקציה האישית. והנה במאמרו של יובל דרור הוא מדגיש כי "השינוי הגדול שפייסבוק הכניסה לחיינו, כזה שהופך מוחצן ובוטה עשור לאחר הופעתו, לא קשור בזמן שמשחיתים על בהייה בלתי פוסקת בעידכונים חסרי משמעות או באופן שבו אנחנו מחדשים קשרים. השינוי הגדול נעוץ בכך שאנחנו הפכנו לאוביקט ההתעניינות הגדול ביותר של עצמנו. אולי זה תמיד היה כך, אבל תמיד התעניינו בעיקר בעצמנו, אך מעולם לא הייתה לנו יכולת כה פשוטה, זמינה ומהירה לתת ביטוי להתעניינות זאת, התעניינות שהפכה לנורמה חברתית. זה מה שעושים עשה גם אתה."
לגבי התכונה שככה עושים כולם, מוצארט הצעיר גילה לנו זאת ב 1790 באופרה שלו Così fan tutte, ossia La scuola degli amanti - "ככה עושים כולם, או בית הספר לנאהבים" זה מתאים פחות או יותר להגדרה של יובל דרור. יתרה מזאת. הפייסבוק הוא אולי תשובה של האני מול הזולת, גם הוא "אני" שמוטח נגדו שהוא דופק לעצמו בחזה כמו גורילה: "אני, אני, אני!!". אגב אצל הגורילה זה אישי פרונטאלי, ולא דרך הפייסבוק. אבל יש בה בתופעה הרבה יותר מאשר ההסבר של תכונת אנוש. לדעתי יש לכך עוד סיבה והיא תקשורתית מובהקת. שהאדם תמיד אהב עצמו, זה לא ברור אלא גם טבעי, אבל שהוא נתן ביטוי לתחושות שלו, להגיגים שלו, זה כלל לא ברור. והפרדוקס הוא שמה שהבליט את הצורך הזה של ביטוי עצמי היו הרשתות ההמוניות, שלא לדבר על המדיה הכתובה והאלקטרונית.
אובדנו של הפרט בהופעה קצרה בתל אביב בפני 1500 תלמידי בתי ספר ומאות ניצולי שואה, פתחתי וסיפרתי שלפני ימים ראיתי על המצג של המכשיר הנייד שלי את בתי שהייתה באותה שעה בביקור אצל ידידה, בסדיני- אוסטרליה, במרחק 16,000 קילומטרים. תופעה שמלמדת כמה עולמנו הוא קטן הודות לפלאי התקשורת. ואם ככה - הקשיתי, האם בימינו כאשר רואים כמעט הכול בפינות המרוחקות בעולם, האם תיתכן שואה. לא היה לי מענה. מצד אחד אפשר מאוד ששואה כזאת כפי שעברה על העם היהודי, הייתה נמנעת, או מצומצמת יותר. מאידך ישנן כיום תופעות של רצח המונים, ואף רצח עם, ולא צריך לחפש רחוק - הנה מה שקוה בסוריה. והכול יודעים מה שקורה. אז מה.
הפשר לאניגמה זאת, לתמיהה זאת, אפשר והוא מצוי בעובדה שמרוב תקשורת המונים הפרט אבד. משהו כמו מרוב יער לא רואים את העצים. והנה אותו פייסבוק המוני, נותן פתח לביטוי עצמי של "האני" כהגדרתו של יובל דרור. במילים אחרות: אם אתה בפייסבוק סימן שאתה קיים. זה לעניות דעתי חשוב שכן אף שרשת זאת מוצגת על-ידי דרור כ "מכונת נתונים עצומה שמספקים לה מרצונה 1.2 מיליארד משתמשיה" - יש בה אולי גרעין שעשוי להנביט את מקומו האמיתי של הפרט. הפרט בכבודו ובעצמו, בחברה הפתוחה בימינו, והוא בעצם מרכז ההוויה. הפרט צריך לא רק להיות מודע לכך, אלא לפעול על-פי אותו עיקרון. הוא איננו פיון של מסגרת גדולה, ממלכתית או אחרת. הוא ועוד אחת ועוד אחד, האני ועוד אני ועוד - מרכבים את הציבור. הפרט לא קיים למען המדינה, אלא המדינה היא שקיימת למען הפרט, ואם הפייסבוק ישמש מתישהו מנוף לתחושה זאת, להכרה עצמית זאת, כי אז תקשורת ההמונים לא תהיה חלופה לתקשורת האישית שבין הבריות, מקרוב ומרחוק.
עם זאת וודאי שבמסגרת הדמוקרטית קיימים כלים, קיים מוליך של דעת הקהל והוא העיתונות. היא שקרויה "הממלכה השישית", האמורה לפקוח עין על מה שקורה בחברה, ובראש ובראשונה שאנשי מדיה אלה שאמורים לנהל אותה נאמנים לפיקדון שהופקד בימיהם. בראש אלה עומד הממסד המדיני וכיום לא פחות הממסד הכלכלי. השאלה שנשאלת, והיא לא חדשה, האם אותה עיתונות נאמנה למנדט שהציבור נתן לה להיות כלב שמירה.
מיהו עיתונאי רוגל אלפר, אף הוא כאמור בר אוריין לא רק בעיתונאות הכתובה והאלקטרונית, אלא איש וורסטילי מאוד אשר התקשורת מוצאת אצלו ביטוי בתחומים רבים. הוא לא עוסק בפייסבוק אלא בעיקר בבלוגרים, שכותבים בלי תגמול כספי, ואת דעתו הוא מביע בפסקה הבאה: "באשר לבלוג בעל ערך עיתונאי של ממש רוב הבלוגים הם ברמה של מכתב למערכת. אמירה של הדיוט בתחום העיתונות. רק שכעת אין מי שיערוך אותם, ובלוגרים נוטים להיות טיפוסים עם הזמן על הידיים, או הם באורך של עבודה סמינריונית. והדבר היחיד שגרוע יותר מטקסט משעמם זה טקס משעמם ארוך".
זאת לא רק דעה. זאת פסיקה. זאת כמעט אקסיומה. לצערי אין בידי נתונים על מספר העיתונאים שמפגינים "מיומנות, כישורים וידע ברכישה ובשימוש במשאבים, בזמן ובאנרגיה שאפשר לכמת ולתמחר שהתגמול הוא כסף" (ועל כך נסב המאמר). מכיוון שיש כאן הכללה, ניתן בקלות לומר, כי הרושם הוא שלמעט אי-אלה עיתונאים תחקירנים,ופרשנים מיומנים, רבים מאלה שקוראים לעצמם עיתונאים בימינו, אשר מקבלים שכר בעבור כתיבתם, ניזונים מיחצנים שגם הם מרוויחים כסף והתרומה שלהם לעיתונאות רצינית, מהימנה ואמינה שואפת למדד שבין אפס לבין בלתי מספיק. הם אלה שמספקים כביכול את המידע הכבד, מידע שמצוי על סדר היום של ישיבות המערכת בבוקר, וגם של ישיבות פוליטיקאים ומדינאים. האחרונים לא טורחים לקרוא את הרשומות של בלוגרים.לעתים קרובות הם מוצאים ידיעות שנשתלו על ידם או על-ידי היחצנים שלהם.
רבים שאלו ועדיין שואלים האם עיתונות היא מקצוע אקדמי, כלומר משהו בדומה לעריכת דין, רפואה, הנדסה, אדריכלות וכיו"ב. בשעתו לא רק שאלו אלא קבעו. כאשר העיתונאים ברשות השידור בשנות ה-50' ביקשו דרגת עיתונאי, נציב שרות המדינה דאז דוד רוזוליו הקשה: "איזו דיפלומה יש לכם?". לא הייתה. רבים מטובי העיתונאים והפובליציסטים בעולם היו ללא דיפלומה ולרבים גם לא תואר אקדמי. הם התחילו כשליחים או ככתבי ספורט זוטרים. מבחינה זאת, העיתונאי הוא בעל מקצוע בדיוק כמו הנגר, הסנדלר, השרברב. יש בהם בעלי מקצוע מעולים, שמוציאים מוצר משובח. האחרונים עובדים עם חומרים, העיתונאי עובד עם עט או מקלדת. המיומנות של כול אחד היא שקובעת. למוצר טוב יש ביקוש, למוצר רע - אין. מכאן שלעניות דעתי הבעיה כיום איננה אם לעיתונאים יש דיפלומה או לא. תמיד טוב שעיתונאי יהיה בעל השכלה גבוהה בתחומי החברה, הרוח, ועוד. אבל לא בכך נקבעת המהימנות או המיומנות והיושרה המקצועית שלו. אבל העובדה שלעיתונאי יש קוראים רבים אינה אומרת שהוא טוב. זה אולי אומר שהוא מתאים עצמו לצריכה הפופולרית. ובעבור זה הוא מקבל כסף.
בעקבות המאמר של אלפר כותבת
מרים קראוס (במכתב למערכת הארץ 5.1.2014) כי "העיתונות הכתובה פונה יותר אל הצד הרציונאלי של הקורא ופחות אל הצד האמוציונאלי, כפי שעושה הטלוויזיה". גם זאת התייחסות כוללנית. היא ממשיכה וכותבת כי "למזלנו נפטרנו מן העיתונות המפלגתית ויש לנו עכשיו עיתונות עצמאית". הערה אחת היא שהודות ל"עיתונות המפלגתית" אשר ייצגה את כול צבעי הקשת הפוליטית מ"קול העם" הקומוניסטי, ועד "המשקיף" הרוויזיוניסטי, ולמפלגות עצמן - יש לנו משטר דמוקרטי בישראל. הצבור בישוב וגם בישראל לא בא ממדינות בעלות משטר דמוקרטי. אשר לעיתונות העצמאית - השאלה היא עצמאית ממי.
ואם זה ככה הרי הבלוגר, אף שהוא לא לוקח כסף, וכותב מה שעולה על דעתו, ומבלי שיהיה לו עורך הוא שעומד לשיפוט יומיומי לא רק בקרב קהל מסוים אלא מקרב קהל מגוון. ירצו יקראו אותו.לא ירצו לא יקראו. המגוון הוא רחב, והוא מעשיר את הדעת. וודאי שבמכרה האדיר הזה ששמו תקשורת וירטואלית או תקשורת on line יש הרבה סיגים. אבל יש הרבה חומרים טובים ויש שמלטשים אותם יפה. יתר על כן בלוגר יכול גם שלא להתאים עצמו לגזרה הקצרה, שמומלצת בעקיפין על-ידי רוגל אלפר. הוא יכול לכתבו "מסה". מי שירצה יקרא. מי שימאן - לא יקרא. ואשר ל"משכורות הרעב" של העיתונאים בימינו אני מכיר עיתונאים שעברו מקומות עבודה לא בגלל הכסף, או בעיקר בגלל הכסף, אלא בגלל שהאכסניה הייתה אנטיתזה לעיתונאות עצמאית.
מכאן שאני מברך על העלאת נושא התקשורת לדיון ציבורי. היא חשובה לא פחות בחברה פתוחה מאשר כלכלה, לעתים אפילו יותר, משום שהיא שמאירה לנו לעתים את השפכים המזוהמים של המשק.למעט "העין השביעית" לא התברכנו ברשימות רפלקטיביות של התקשורת.וחבל שאין רבים כמו אלפר ודרור שיאירו את ה"ספוטים", שאמורים להאיר את הנעשה בחברה ובמדינה.
מה שחשוב הוא שהפרט, אשר מהלך בג'ונגל התקשורת, ידע להבחין בין נהימה ציוצית של נמייה שטורפת נחשים, מקרוב, לבין שאגה של אריה מרחוק. במציאות הוא הולך לאיבוד, והמקום שהוא משמיע את קולו שלו הוא בפייסבוק.
