היה משהו מכמיר לב כשהתבוננת בשפעת הישישים שישבו על הבמה - בתקן של מכובדים - לצד ד"ר גבריאל (גבי) קלינג, שבאו לחלוק לו כבוד, לרגל הוצאת ספרו:
"אתיקה של שופטים". לצד פרופ'
יוסף גרוס, מנחה האירוע, ששלשום מלאו לו 80 שנה, ישבה קבוצת קשישים, בתקן של
"מי שהיו פעם". מלבד ד"ר אשר דן גרוניס, נשיא בית המשפט העליון, בן ה-69 - שנראה במיטבו - ופרופ'
אהרן ברק - שנראה צעיר מגילו - קשה היה להתעלם מהאווירה הגריאטרית של הנוכחים - אנשים שרובם עברו, מזמן, גיל 70 שנה ומרביתם כבר נוגעים בשנות השמונים לחייהם.
לא עזר לד"ר
מישאל חשין, הטון התוקפני והנסער שלו, בנאומו על ענייני אתיקת שופטים - טון מתלהם הזכור מימי כהונתו בבית המשפט העליון. הג'ינג'יות שלו דעכה משהו. הגיל נתן בו אותותיו, למרות שמגדל הוא שערותיו פרא, משל אבשלום בן דוד הינו. גם ל
דורית ביניש - שנכחה באולם ולא ישבה בבמת המכובדים - לא עזר הבלונד הזוהר שצבעה בו שערה. הקמטים תחת עיניה, העמיקו לכדי חריצים וממש הודיעו לכל, כי אין מדובר עוד בפרקליטת מדינה צעירה, סעורה ותזזיתית, אלא מדובר באישה שבעת ימים ושנים - מי שמלאו גם לה, שלשום, 72 שנה.
גם פרופ'
דוד ליבאי שישב בשורת המכובדים על הבמה ובירך את ד"ר גבריאל (גבי) קלינג למלאת לו 80 שנה, לאחרונה, נושק לשנתו השמונים. באוקטובר השנה ימלאו לליבאי הקשיש, 80 שנה. פרופ' אהרן ברק, שבספטמבר הקרוב ימלאו לו 78 שנה, שרזה מאוד, נראה היה שיגעון וצעיר - לפחות 20 שנה מגילו. בהשוואה אליו, נראו פרופ' דוד ליבאי, פרופ' יוסף גרוס וד"ר מישאל חשין - שישבו לצידו על במת המכובדים - כמו הוריו-מולידיו. לא היה בה, בבלורית השיבה העבה, שמגדל פרופ' דוד ליבאי - כאילו הוא נער - כדי למחוק סימני הגיל המתקדם שנטבעו בו, עמוק-עמוק. היפוכם של דברים הוא הנכון. הוא היה נראה פתטי לגמרי, כמי שמתעקש לעצור - ללא הצלחה - מרוץ הזמן.
דווקא ד"ר גבריאל (גבי) קלינג, שלא עשה עניין רב מגילו, הקרין מכובדות. כמי שנראה מפויס עם גילו המתקדם וכמי שתמיד הקרין ניחוח של מכובדות וג'נטלמניות בריטית מושלמת, דומה היה, כי חלוף השנים רק היטיב עימו. לצד אלה שישבו וניסו - ככל יכולתם - באמצעים מאמצעים שונים לעצור פגעי הזמן ולשדר משב רוח מזויף של רעננות נעורים, שחלפו-עברו, זה מכבר, לא ניסה ד"ר
גבריאל קלינג - ולו גם אמצעי אחד, מאמצעים אלה. הוא היה נראה בדיוק כפי שזכרתי אותו, לפני שנים הרבה, מרצה באוניברסיטת בר-אילן, על דיני נזיקין ואתיקה - רק שהפעם הוא נראה מכובד יותר. דומה היה, כי אפילו האירוניה המשובחת, הדקה, דק מן הדק, השתכללה אצלו עם השנים.
שניים חסרים ועוד אחת
כשתקף ד"ר מישאל חשין את יו"ר ועדת חוקה חוק ומשפט, לשעבר, פרופ' מנחם בן-ששון, על מה שנראה לו, כניסיון שלו, להתעלל בשופטים, בהחמרת כללי האתיקה כלפיהם, עמד ד"ר גבריאל (גבי) קלינג על משמר כבודו של מי המכהן, כיום, כנשיא האוניברסיטה העברית בירושלים. קלינג שימש כנציג לשכת עורכי הדין, בכל הקשור להתקנת כללי האתיקה לשופטים, בידי ועדת חוקה חוק ומשפט. הוא היה מעורב גם בהכנת כללי אתיקה אלה, לקריאה שנייה ושלישית, בידי ועדת החוקה, לקראת ההצבעה, במליאת הכנסת. ככזה, היה הוא מעורב - לפני ולפנים - בכל הסובב והנסבב, בענייני אתיקה אלה. קלינג גילה אוזני הנוכחים, שפרופ' מנחם בן-ששון, שמר דווקא על כבודם של השופטים ונלחם בחברי-הכנסת שניסו לפגוע בשופטים, בהתקנת כללי אתיקה בעניינם. הדברים עמדו בניגוד גמור לדבריו של ד"ר מישאל חשין, בעניין זה. תיקון הדברים נעשה על-ידי ד"ר קלינג, אגב אורחא ובנעימות רבה. אפילו חשין, בעל המזג הסוער, העביר על מידותיו ושתק, הוא קיבל הדברים והביקורת שנלוותה אליהם, בהבנה, משל יצקו שמן זית זך אל תוך אוזניו.
דווקא מהעוסקים בענייני אתיקה, מעשה של יומיום ושעה שעה, במחוז הגדול ביותר של הלשכה - מחוז תל אביב והמרכז - קרי, יו"ר ועדת האתיקה המחוזית, במחוז תל אביב והמרכז, עו"ד אפרים (אפי) נוה ופרקליט ועדת אתיקה מחוזית זו, עו"ד מייק יורק-ריד, לא נראו בקהל הנוכחים, שגדש האולם המרכזי ב
"בית הפרקליט".
בפרקליט ועדת האתיקה, עו"ד מייק יורק-ריד, פגשתי, באקראי, במסדרון
"בית הפרקליט", בדרכי לכנס האתיקה. הוא בירך אותי על זכייתי, זה עתה, בהוצאות משפט שפסקה לטובתי שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, ד"ר
מיכל אגמון-גונן, ולחובתם של ועד מחוז תל אביב והמרכז, ועדת האתיקה המחוזית במחוז תל אביב והמרכז, הממונה על הוראות חוק
חופש המידע בוועד המחוז, עו"ד מיכל קרסוצקי-יחזקאל, ונגדו אישית, יחד ולחוד, בסך של 10,000 ש"ח. עם זאת, לא ראיתי פרקליט נכבד זה, נוכח בקהל המשתתפים, בכנס שנערך לכבודו של ד"ר גבריאל (גבי) קלינג. כנראה היו לו מטלות דחופות יותר, מאשר נוכחות, סתם כך, בסוף יום, בכנס שעניינו אתיקה של שופטים.
גם סגנית-נשיאת בית המשפט המחוזי, השופטת בדימוס,
ורדה אלשיך, בלטה - בהיעדרה - מכנס אתיקה זה של שופטים. כנראה די היה לה, בהתייחסות שהתייחס ד"ר גבריאל קלינג לעניינה בספרו, בעניין הטענות שהועלו נגדה, בקשר לזיוף - לכאורה - של הפרוטוקול בעניין עו"ד רפאל ארגז. בשלב מאוחר יותר, ייצג משרדנו את עו"ד רפאל ארגז, בעתירה לבג"ץ שהגיש הוא נגד שרת המשפטים,
ציפי לבני ונגד שופטת לשעבר זו, בדרישה למנוע ממנה, להמשיך ולכהן כשופטת שלושה חודשים, לאחר מועד פרישתה המתוכנן באמצע חודש נובמבר בשנה החולפת. עו"ד רפאל ארגז גילה - להפתעתו כי רבה - שנקבעו לשופטת בדימוס זו, משפטים גם לחודשים דצמבר 2013 וינואר 2014,
שעה שהיא הודיעה - ברבים - על פרישה מכס השיפוט, באמצע חודש נובמבר 2013. רק לאחר שהוגש הבג"ץ -
באופן אישי בידי עו"ד רפאל ארגז - בוטלו הדיונים שנקבעו לשופטת זו, בחודשים דצמבר 2013-ינואר 2014. דיונים אלה נקבעו,
בטעות, כפי שהודיעה הנהלת בתי-המשפט. במצב זה חזר עו"ד רפאל ארגז מעתירתו זו לבג"ץ.
חשוב לציין, כי ועד מחוז תל אביב והמרכז והעומד בראשו, עו"ד אפרים (אפי) נוה, שלחמו להדחת השופטת ורדה אלשיך מכהונתה, בשל זיוף הפרוטוקול, לכאורה, על ידה, לא עתרו לבג"ץ כדי למנוע משופטת זו, להמשיך ולדון בתיקים משפטיים, אחר מועד פרישתה המיועד, בחודש נובמבר 2013 ולא הצטרפו, כצד מעוניין, לעתירתו לבג"ץ של עו"ד רפאל ארגז, בעניין זה.
לאן מופנים כספי המיסים?
כוכב האירוע, מלבד ד"ר גבריאל (גבי) קלינג, היה - ללא כל צל צילו של ספק - נשיא בית המשפט העליון, ד"ר אשר דן גרוניס. השופט גרוניס שעשע את הנוכחים בהעלאת זיכרונות וסיפר לנוכחים, כי במקום שבו נערך הכנס, הייתה שלולית חורף גדולה. כנערים, חיפשו הוא וחבריו בה, ראשנים.
"מי יודע היום, בכלל, מה זה ראשנים?", שאל-פסק ד"ר גרוניס, לקול צחוקם של הנוכחים, שרבים-רבים מהם נזכרו בערגה בשלולית חורף זו ובימי ילדותם ותקופת נעוריהם והתרפקו עליה בחום. לא הכרתי ברגעים אלה את ד"ר אשר דן גרוניס, שתמיד עוטה על עצמו מסכה עניינית ויובשנית משהו. פתאום פרץ מתוכו ילד פוחז, בכל הכבוד הראוי, שהביא עמו ריח ילדות ומשובת נעורים. היה זה מחזה מרנין. גרוניס התמסר לקהל והקהל אהב אותו - ללא כל אינטרס שהוא. הקהל פשוט אימץ את גרוניס אל ליבו, בחום. שלולית חורף זו שהביא לעולם נשיא בית המשפט העליון ואל תוככי הכנס, המשיכה לככב בדבריהם של דוברים נוספים, דוגמת מ"מ ראש-הלשכה, ד"ר
משה וינברג.
ד"ר משה וינברג התרפק, גם הוא - בגעגועים ובחום רב - על ואל שלולית חורף זו ועל ימי התום של הנעורים, שגזו, חלפו להם ואינם עוד עמנו.
כשהודיע נשיא בית המשפט העליון, כבוד השופט ד"ר אשר דן גרוניס, כי הוא נתן הנחיה שספרו של ד"ר גבריאל קלינג יהיה מצוי תחת ידם של כלל שופטי ורשמי בתי-המשפט, רעם האולם מקולות מחיאות הכפיים, להן זכה הוא. והוא באמת קלע בול, באמצע המטרה. ספרו זה של ד"ר גבריאל קלינג, מלבד היותו ספר מצוין, הינו תנ"ך משפטי וספר שימוש חובה יומיומי, לכל מי העוסק, דרך קבע, במלאכת השפיטה.
אותו רגע חשבתי לי ואיפה נציגי האתיקה של לשכת עורכי הדין? למה לא נשמע קולם באירוע חשוב זה? למה שלא תרכוש הלשכה עותקים מספר זה ותחלק אותם לכל עורך-דין ועורכת-דין בישראל (ואל תחשדו בי כמי המבקש לעצמו, מתנות חינם, אין כסף - מהלשכה. ספרו של ד"ר גבריאל קלינג, נקנה על-ידי במחיר מלא ומעתה ואילך הינו חלק בלתי נפרד מספריית משרדנו). עם זאת, מדוע לא תרכוש הלשכה וגם/או מדוע לא ירכשו ועדי המחוזות עותקים מספר זה ויחלקו אותם שי לכל חבריהם שהחוק מחייב אותם וכופה עליהם להיות חברים בכוח, בוועד המרכזי ובוועד המחוזי. ממילא מצויים בקופת הוועד המרכזי ובקופת הוועדים המחוזיים מיליוני שקלים חסרי שימוש.
האם מימון וגם/או סבסוד בראנץ' בימי שישי על גג "בית הפרקליט", בידי ועד מחוז תל אביב והמרכז, בשיטת כל הקודם זוכה, חשוב יותר מרכישת ספר יסוד זה לכל חברי ועד מחוז תל אביב והמרכז? למה לקיים שני כנסים נפרדים בשנה, באילת - אחד של הלשכה ואחד של הוועדים המחוזיים? למה להקים מדרשה משפטית, מיוזמתו של ועד מחוז תל אביב והמרכז ואולי גם יוזמת שאר הוועדים המחוזיים, שעה שקיים - מזה שנים - המכון להשתלמויות של לשכת עורכי הדין, הפועל בשיתוף פעולה הדוק עם הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב? מי צריך את הכפילות המיותרת הזו? האם הכנס של הלשכה באילת
"שייך לראש הלשכה, עו"ד דורון ברזילי?" ואילו כנס הוועדים המחוזיים באילת
"שייך לעו"ד אפרים (אפי) נוה וחבריו בשאר הוועדים המחוזיים של מחוזות הלשכה?". האם המכון להשתלמויות של הלשכה,
"שייך לראש הלשכה, עו"ד דורון ברזילי?" ואילו המדרשה המשפטית, שזה עתה הוקמה,
"שייכת לעו"ד אפרים (אפי) נוה וחבריו, בשאר הוועדים המחוזיים של מחוזות הלשכה?". אולי כדאי שמבקר המדינה יבדוק כפילות מיותרת זו ובזבוז כספים, לכאורה, שלא לצורך זה, מכספי המיסים של חברי הלשכה - מיסים שחייבים חברי הלשכה לשלם, מדי שנה בשנה, לוועד המרכזי ולוועד המחוזי, אליו הם משתייכים, מכוח חוק לשכת עורכי הדין הכופה עליהם חברות בלשכה וחובת תשלום מיסים ללשכה זו.
