אצל בוש זה לא היה קורה

שודד ניצב בבנק, אקדחו שלוף והוא דורש את הכסף או שיירה בכספר. בחוץ עומד שוטר המקוף הוותיק ואינו עושה דבר, ומסביר: "השתגעתי? להתייצב מול קנה האקדח? אתם רוצים שהוא יירה בי?". אלא שעד מהרה מתברר, שהשודד הוא מי שרק לפני שנים בודדות היה הגנב השכונתי הקטן, שמעשיו הלכו ונהיו נועזים יותר ויותר עד שהפך לשודד בנקים. בנקודה הזו, הטענה כלפי השוטר תהיה מוצדקת: אילו היית מטפל בו אז, לא היית צריך להתייצב היום בין האקדח שלו לבין הכספר. השודד הוא ולדימיר פוטין ושוטר המקוף הוא ברק אובמה. קשה להעלות על הדעת שנשיא אמריקני כלשהו, ודאי מאז וייטנאם, היה שולח את צבא ארה"ב כדי להתערב באוקראינה. אבל אם אובמה היה מפגין תקיפות במשברים קודמים, הוא לא היה צריך להתמודד עם צבא רוסי ההולך וכובש את אוקראינה - בתגובה להליך דמוקרטי וחוקי של הדחת הנשיא. ארה"ב, וזה ממש לא חידוש, איבדה תחת אובמה את מעמדה כמעצמת-על. המקום היחיד בו אובמה עודנו מנסה להפגין מנהיגות ונחישות הוא הסכסוך הישראלי-פלשתיני, כפי שמן הסתם ילמד הערב (יום ב', 3.3.14) בנימין נתניהו. יש בכך כמובן הרבה מן הגיחוך: כאילו ההתנחלויות, בקעת הירדן וירושלים הם הבעיה הגדולה ביותר בעולם. כאילו שאין משטרים קורסים ברחבי העולם הערבי, דיקטטורה המבצעת רצח עם בקוריאה הצפונית, מוסלמים קיצוניים הכורתים ידיים בסוריה וכוחות רוסיים הכובשים את חצי האי קרים. הנקודה החשובה היא, שארה"ב איבדה לא רק את מעמדה אלא גם ובעיקר את כוח ההרתעה שלה. תגידו מה שתגידו על ג'ורג' בוש, בתקופתו לפחות חששו מארה"ב. אולי לא אהבו אותה, אבל ידעו שצריך לכל הפחות לפחד ממנה. וזה בכלל לא רע. אני לא רוצה שוטרים שיאהבו אותם; אני רוצה שוטרים שירתיעו, שיפחדו מהם. היום גם לא מכבדים את ארה"ב וגם לא מפחדים ממנה. במקרה הטוב מתעלמים ממנה, במקרה הגרוע צוחקים עליה. אובדן ההרתעה הוא הדבר הגרוע ביותר. עוצמה אפשר לשקם, גם אם זה לא בהכרח קל, מהיר וזול. אבל הרתעה נבנית בשנים ונהרסת בימים. לא מספיק שיהיה צבא גדול וחזק, לא מספיק שיהיה נשק מתוחכם; צריך שיהיה ברור שיש גם נכונות להשתמש בהם בשעת הצורך. לא בחדווה, לא כפתרון מועדף, אבל בהחלט ללא היסוס כמוצא אחרון. את זה לוקח הרבה מאוד זמן ליצור. אובמה התאהב בתדמית של חתן פרס נובל לשלום, אותו קיבל בשנת כהונתו הראשונה בהחלטה השערורייתית ביותר ב-110 שנותיו של הפרס. הוא כל כך לא רוצה לקלקל את התדמית הזאת, עד שהוא מפקיר את העולם לדיקטטורים, בריונים ופונדמנטליסטים. הוא כל כך רוצה להיות השוטר הטוב, עד שהוא שוכח שעליו להיות שוטר לפני שיוכל להיות טוב. העיקר שעל ישראל הוא יודע ללחוץ. הצד החיובי של זה: נתניהו לא צריך להיות המנהיג היחיד בעולם שלוקח את אובמה ברצינות.