ברנע ולונדון הם שני כותבים בשכיחות גבוה במדור דעות של
ידיעות אחרונות, שני כותבים - אבל לא שתי דעות. צמד מאחזי העיניים הזה מחלק את העבודה: לונדון עוסק ב"מוטיב ההיפרדות" הבלתי אפשרי, וברנע ב"הסדר שתי המדינות" - הסדר מדיני בלתי אפשרי; לפעמים הם מחליפים תפקידים במחזה האבסורד, אבל הרעיון הוא אותו רעיון - איך להציג כאפשרי את הבלתי-אפשרי.
היפרדות אינה אפשרית, משום שהיא אינה מביאה שלום. שלום מושג כידוע בין עמים בתיווכם של מנהיגיהם. רק שלום כזה שווה את הנייר שעליו הוא כתוב, ורק הוא נותן אישור פורמלי למציאות שהשתנתה ומקבע שינוי זה לאורך זמן. ככל שהשגת הסכם יותר קשה, הצורך לעגן אותו בהסכם בין העמים, גדול וחשוב יותר. במקרה הישראלי-ערבי-פלשתיני, המאבק כידוע הוא בין ישראל (התנועה הלאומית של העם היהודי) לבין העולם הערבי (או מדינות הליגה הערבית). התפקיד הפלשתיני הוא של נציגות אד-הוק לצורך נוחיות של העולם הערבי. הפלשתינים אינם זזים ואינם מחליטים שום דבר שהליגה הערבית אינה מכתיבה או אינה מאשרת להם לעשות, ולכן הסכם עימם, הוא הנחת התקוות הישראליות על קרן הצבי.
המהלך המדיני הקרוי היוזמה הסעודית, ממחיש עניין זה היטב - הסעודים, בברכת הליגה הערבית קבעו את קו התיחום: החזרת ישראל קוי 67, "גבולות אושוויץ". או שישראל תתרצה לכך ואז יכפו זאת על הפלשתינים, או שיניחו לפלשתינים להמשיך ולשחוק את ישראל ואת עצמם, בדרכים אחרות להשגת יעד זה.
הסכסוך נמשך כבר למעלה מ-100 שנים, ורק לפני כ-50 שנה הופיע על הבמה "העם הפלשתיני" כגורם פוליטי, כאמור מלאכותי. טענה בסיסית שלי כבר זמן רב היא שאילו פעלו הפלשתינים בשם עצמם, ובמטרה להשיג הסדר סביר עם ישראל, יכלו להיות כבר בעיצומה של תוכנית שיקום כוללת ושיגשוג כלכלי.
חלקו האחד של הסכסוך עקוב מדם וחלקו האחר עוסק בדמוניזציה של ישראל, בנסיונות להתעלם מהאינטרסים שלה, ובמסעות חרם מסוגים שונים, בעיקר חרם כלכלי. בכדי להגיע לשלום אמת, חייבים הצדדים "להעלים" את ההיסטוריה משולחן המו"מ להפסיק את ההסתה, ליצור קשר קרוב שיש עימו אמון הדדי - כל אחד חייב להפנים את המרכיב האנושי של האחר. ויחד לחפש נוסחת פשרה אמיתית להסדר.
זו האפשרות המעשית היחידה, והיא תקרה בסופו של דבר, אך לא בדרך מלאכותית. או שהזמן יביא את השכל או שהמציאות תכפה עצמה על הצדדים, באופן שייטב לשניהם להדבר מאשר להדרש לדרכים אחרות. כפיה של צדדים שלישיים לא תביא הסדר יציב וגם לא פתרון של הסכסוך משום שצדדים שלישיים אינם יורדים לעומקן של הסוגיות המונעות הסדר. במקרה האמריקני, הם אינם מצליחים במאמצי התיווך שלהם בגלל שתי עובדות: א. האמריקנים מקבלים את העמדות הערביות כפשוטן, מבלי להפנים את משמעויותיהן לישראל, ב. הם מקבלים את עמדות השמאל הישראלי - בעיקר אלו של מפלגת העבודה - כמיצגות נאמנות של הסדר המינימום שעליו מוכן רוב הציבור הישראלי להתפשר, ולא כך הוא.
כאשר העם הפלשתיני או מה שמכונה העם הפלשתיני, מחולק בין ישראל, רצועת עזה, יהודה ושומרון, ירדן ועוד חצי תריסר מדינות במזרח התיכון ועוד מספר פזורות במקומות אחרים בעולם, הנורמליות לא תחזור לשרור בו אלא כאשר יונח על השולחן פתרון שיש בו מענה לפיצול. פתרון בדמות מרחב גישה אחד פתוח לכולם או לפחות לרוב הפזורות, דהיינו התכנסות לשטחים שיש ביניהם קשר רציף מסוג אחד או אחר.
זו שאיפה טבעית, שתבוא מתוך הפזורה הפלשתינית אם זו פזורה לאומית אמיתית. שום "נייר" לא יבטל אותה. אם זו אינה פזורה אמיתית, אין טעם לנהל עימה דיאלוג, משום שהפתרון בכל מקרה אינו מצוי בידיה. בסופו של דבר הטבע מתגבר על הדימיון, למעט במקרים שבהם הדימיון צופה מראש נאמנה את ההתפתחות הטבעית.
ביטחון סביר היפרדות אינה אפשרית גם משום שאין בה ביטחון סביר לישראל - גם הניסיון וגם ההגיון מלמדים זאת. ישראל ולמעשה כל מדינה ריבונית אחרת, לא יכלה מעולם לסמוך על מדינה אחרת שתגן בנאמנות ובאותה נחישות והחלטיות על האינטרסים החיוניים לה, שעשה זאת היא עצמה. וישראל, אם תקלע שוב למציאות אלימה, מציאות שכיחה מאוד באזורנו, חייבת להמצא ערוכה להתמודד מולה בגבולות ברי-הגנה.
האסימטריה הטבעית בין ישראל לשכנותיה, עושה דרישה זו לבלתי נתנת להתפשרות. ככל שאויבינו מתרבים ומתחזקים, תנאי זה הופך לחיוני יותר ויותר.
הפרדות אפשרית רק אם הלוגיקה והגיאופוליטיקה יחברו ויצרו מציאות שבה מקטינים הצדדים משמעותית ומראש את חיכוך הפיצול הכפוי ואת גורמי הדחיה האחרים - בדרך של שינוי יזום ומוסכם או בדרך של השלמה - ובמקביל בונים או משפרים ומחזקים את הגורמים המיצבים, ובכלל זה ההרתעה הצבאית.
בסכסוך הישראלי-ערבי יש רק פתרון אחד כזה, והוא מדינה ירדנית-פלשתינית (פדרציה) בעבר הירדן המזרחי, ומדינת לאום יהודית בעבר הירדן המערבי, עם הסדרים מדיניים, צבאיים וכלכליים משלימים לחלוקה הגיאופוליטית בין שתי המדינות.
בכדי להשלים את התמונה, חייבים להזכיר שזו הייתה למעשה תוכנית חבר הלאומים כאשר העניקה לבריטניה את המנדט על ארץ ישראל (פלשתינה, דאז) ב-1920, לאחר שזו נכבשה מידי האימפריה העותומנית שקרסה במלחמת העולם הראשונה. בריטניה, כמו רוסיה כיום באוקראינה, דאגה בראש וראשונה לאינטרסים שלה- שכללו בין היתר גישה לנפט של המפרץ הפרסי, שמירה על הדרך להודו באמצעות שליטה על תעלת סואץ וכו'. בתרגילים מתרגילים שונים מיסמסה בריטניה מטלה זו, טרפדה אותה בין היתר על-ידי ליבוי הסכסוך בין הערבים ליהודים, ולאחר הקמת ירדן, הפכה אותה לבעיה בלתי-פתירה הקיימת כיום. עתה חוזרת בריטניה ובגדול למעמד של אחת המסכסכות הראשיות בין ישראל אירופה בנסיונותיה הנואלים לרבע את המעגל.
"האביב הערבי" של שלוש השנים האחרונות מכיח היטב עד כמה היו כל ההסדרים המדיניים של האימפריאליזם האנגלו-צרפתי בהסכמי סייקס-פיקו, בנויים על כרעי תרנגולת, וחסרי כל קשר ושייכות למציאות הגיאופוליטית האזורית. שום אונניזם מחשבתי אוטופי אינו תחליף להסדר ראלי, שיש בו את המרכיבים החיוניים ליציבות והשלמה הדדית. מי בישראל כלונדון שנותן כיום יד להבלים הבריטיים שהביאונו לתוכנית החלוקה של נובמבר 1947, ואשר במקום הסדר הולידה סדרת מלחמות שטרם תמה, לא רק שאינו מקדם הסדר גם כיום - הוא רק מרחיק אותו עוד יותר.
אילו נאלצו הערבים להאבק כיום על הסדר על-פי התוכנית המקורית של חבר הלאומים, לא היה להם זמן לעסוק בדיון על החזרה לירושלים, ליפו לחיפה או לצפת ובאר-שבע. אנו מקלים עליהם באופן בו אנו מציגים את יסודות הסכסוך ובאופן בו אנו מציגים את יסודות הפתרון הראלי.
אילו אימצנו את הגישה הבסיסית שבוטאה בהצהרת בלפור 1917, כיסוד מוסד להסדר מדיני עם הערבים-פלשתינים-בדואים וכו', היינו עוסקים כיום אולי בהסדרת פרטי המימוש ובכלל זה חילופי אוכלוסין ו/או אזרחות, במקום בשאלה מה מקור "קדושתם" של קוי הפסקת האש של 1967. מאליו ברור גם שבמצב כזה לא היה מתמקד הדיון בהחזרה לקדמותה של מציאות בלתי-הגיונית, בכדי להמשיך את התוכנית הבריטית-ערבית לנטרול הבית היהודי בארץ ישראל. אז היה הדיון מתמקד בשאלת האופן בו מקיימים בתחומי שטח המנדט לשעבר שתי מדינות לאום, אחת יהודית ואחת ערבית, שיש להן משפט קיום אמיתי.
יהיו בין מליצי היושר השוטים של בריטניה ושל הקהילה הבינלאומית שיסבירו לנו שמאז אותם ימים זרמו מים רבים בירדן.
זה נכון, אבל לא רלוונטי. מעשים שנכפו על עם בדרכי הונאה, רמיה, ואינוס כוחני, אינם צריכים להיות מקודשים על-ידו. מה גם שביסוד הדברים עומדת הכרה בריטית והכרה של חבר הלאומים בזכותו ההיסטורית של העם היהודי בארץ ישראל, כפי שמתקף הדבר גם במגילת העצמאות. רמאות, הונאה, והפרת אמונים, כמו גם תוקפנות ערבית, אינם יסוד מוסרי להכרה בטענות שווא כאלה ואחרות. המבחן האמיתי לעם ישראל הוא מבחן העקרונות מהן נגזרים הפתרונות, ומבחן הזכויות הטבעיות. אם הזכות הפלשתינית נגזרת מזכות ההגדרה העצמית של כל עם, אזי היא שמורה גם לעם היהודי.
אם הקמת מדינת לאום מתבצעת בין היתר גם בדרך של חילופי אוכלוסין משום שכך מיצבים פתרון גיאופוליטי בר-קיימא, אין סיבה שיחסי ישראל והערבים יהיו פטורים מכך. אם שימוש בכוח במענה להצעה של תוכנית מדינית אינו מהווה קבלה שלה אלא דחייה מכל וכל, אין סיבה שהערבים לא ישלמו מחיר על תוקפנותם. לא כל שגיאה היסטורית ניתנת לתיקון, וכך גם במקרה הישראלי-ערבי. הסדר לא יכון על ויכוחים היסטוריים כשכל צד מתבצר בנרטיב שלו.
בתוכנית חלוקה ראלית בנוסח שהוצג לעיל, קיימת דרך לעקוף את הדריכה במקום אבל דרושים לכך הכרה במציאות ורצון טוב של שני הצדדים. רק הערבים נמצאים בעמדה שתהיה ההחלטה אשר תהיה, האסימטריה הכוללת מבטיחה שלא נשקפת להם סכנת כליון מהצד השני (ישראל), ודווקא הם מגלים סרבנות שיטתית וחוסר פשרנות מדאיגה.
קונספט ההיפרדות לא עבד בעזה, משום שהיה עקום בכך שנתן הכל ולא קיבל בתמורה שום דבר. הוא לא עבד מול לבנון משום שלא היה הדדי, אף על-פי ששם היה בבסיסו סביר יותר. הוא לא יעבוד מול איו"ש, בגלל הקירבה לגוש הערבי-פלשתיני העיקרי של ישראל ב"משולש", ובגלל הקרבה לגוש הפלשתיני העיקרי והגדול ביותר היושב בירדן. איש לא יוכל לבצע כאן הפרדה אמיתית, וללא הפרדה אמיתית, ילבה החיכוך התמידי את תחושות האכזבה והכעס ההדדיות.
הפרדה אמיתית, מאידך מחייבת בידוד הרמטי או כמעט הרמטי, ולבידוד כזה נלווית תמיד תחושה של עוינות, יריבות, וניכור - זה אינו שלום אמיתי, שמבטיח גם ביטחון. ואם שני אלה אינם מושגים, לשם מה דרושה היפרדות? האם "כוהני ההיפרדות" אינם מבינים שמי שירצה לנגח את ישראל במציאות עויינת, לא יתקשה לעשות זאת. שינוי יחסים והסדרים חייב לכלול שינוי גם של סיפור המעשה הדו-צדדי. בלי שינוי תודעתי כזה, הפרדה היא סיסמה ריקה.
מכאן אנו מגיעים למסכת האוקסימורונים של ברנע, שהיא מסכת אוטופית משלימה ל"הפרדה" של לונדון. בעוד לונדון מניח את תיזת ההיפרדות החד-צדדית, כלומר ללא שת"פ פלשתיני, כעיקר הטיעון, עורך ברנע את מאזן הסיכויים להשגת היפרדות בסיועו של אבו-מאזן. ברנע הוא כידוע פילנתרופ מוכר, והוא מחפש עבור אבו מאזן נוסחה שתאפשר לאחרון לאמץ את פתרון "לונדון-ברנע" של הפרדות, כך שיוכל לתרץ אותו לעצמו, לעמו, לליגה הערבית, לקיצוני האיסלאם ולכל מי שהשליך עליו את יהבו כמגן הערבים והעם הפלשתיני - איזו נוסחה מדמיינים לעצמם לונדון-ברנע יכולה לספק לאבו מאזן תמריץ מסוג זה? האם זו נוסחה שגם ישראל יכולה ומוכנה לחיות עימה?
ואם לאו, איך אבו מאזן יוכל לקבלה ולסנגר עליה בטרם הושגה פשרה היסטורית בין הצדדים?! במילים אחרות: אם תמצא לאבו-מאזן הנוסחה הגואלת שלה מייחלים לונדון, ברנע ושותפיהם לדרך, הוא יהפוך בבת אחת לאליל המערב, לאהוב השמאל ההזוי של ישראל, לגורו הפוליטי של אירופה ו... לאויבם הגדול של הערבים! כמה זמן לדעתם של לונדון וברנע הוא יוכל לשרוד בחיים ובשלטון במצב זה?! - אני מהמר על ימים ספורים לכל היותר... ואז, מה הועילו חכמים בתקנתם.
לפיכך, אני כופר באשליות שמפתח ומטפח ברנע. אבו מאזן אינו המוציא לפועל של הזיות בישראל, ואינו עובד בשרות המערב. אבו מאזן אינו מחפש דרך לוותר במו"מ משום שהוא רוצה באמת ובתמים בשלום. הוא מוכן לאחת משתיים - ויתור ישראלי כולל, או תמרון פוליטי שישאיר אותו בחיים ובשלטון. ואם בדרך ישיג גם שיפור עמדות - מה טוב.
אם יאלץ אבו מאזן להתקפל במידה כזו או אחרת תחת לחץ המערב - סיכוי נמוך - יעשה זאת בתאום עם העולם הערבי ובמטרה לחזור ל"דרך המלך" כאשר יתאפשר הדבר לו או לבאים אחריו. באין השלמה היסטורית בין הצדדים, זו תשאר מטרת-העל הקבועה במערכת היחסים הדו-צדדית. עליו לצאת ממהלך כפוי כך שהכל יודעים שנכנס אליו בכפייה ועשה זאת בברכת הדרך של שותפיו הערבים, זהו תנאי השרדותי. הוא בוודאי לא יעשה זאת כמי שהתנדב להניח את דעתם של "מסוממי השלום" הישראלים.
אין ספק שהערבים קשובים לירון לונדונים ולנחום ברנעים שלנו, משום שהם מספקים לערבים תחמושת מדינית הסברתית חשובה ומסמאים עיניהם של ישראלים ויהודים שאינם בקיאים בדקויות הסכסוך הישראלי-ערבי, באידיאולוגיה ובהיסטוריה שלו עוד משלהי המאה ה- 19. הערבים ינצלו עמדות אלה וכך יעשו גם יריבים אחרים של ישראל במטרה להקשות עליה. אולם באופן זה הם גם פוגעים בישראל ובה בעת מרחיקים את הסיכוי לפשרה ולהסדר.
בשולי דברים אלה, אסתכן בהערכה נוספת. ראש הממשלה נתניהו נתון בצבת לחצים שמפעיל עליו ידידנו הגדול בוושינגטון, הנשיא אובמה, אשר משתמש לא מהיום בנושא האיום האירני בכדי לסחוט מנתניהו ויתורים בנושא הפלשתיני. אלא שמול האיום האירני, מצבה של ארה"ב למרות חולשתה היחסית בשנים האחרונות, אינו דומה לזה של ישראל, והמשחק האמריקני הזה הוא במקרה הטוב משחק לא הוגן בין בנות ברית.
אני מקווה שנתניהו לא יתפתה ל"משחק" האמריקני, למרות העובדה שהו רואה באיום האירני איום קיומי, משום שלהערכתי גם אם תשיג אירן נשק גרעיני ותפוצץ מתקן ניסוי בארצה או בקוריאה הצפונית (אם טרם עשתה זאת), ארה"ב לא תפעל צבאית נגדה, וחזרה למשטר הסנקציות תהיה ברכה לבטלה. במקרה הטוב תגבה ארה"ב פעולה ישראלית, בתנאים הכי פחות נוחים לישראל.
ויתורים של נתניהו לא ישנו את עמדותיו של אבו מאזן, ורק יחלישו את ישראל בחזית חיונית נוספת. סעודיה היא הגורם העיקרי בליגה הערבית שיכול ללחוץ כיום לחץ אפקטיבי על אבו מאזן להתגמש, אבל במערכת היחסים שלה עם ארה"ב כיום, קשה לראות איזה מניע עשוי להובילה לעשות כן.
אם ארה"ב מחפשת דרך להיות מזוהה קצת פחות עם ישראל, ולשקם יחסיה עם העולם הערבי, בדומה לנסיונות הנואלים שהיא עושה מול אירן, לא תוכל להשיג זאת שלא על חשבון ישראל. אני חושד שזה אכן מה שהיא עושה, אך בה בעת היא מסתכנת באובדן נוסף של האמון מצד ישראל ובצימצום גדול עוד יותר של הנכונות הישראלית להתפשר. ככל שמצבה של ישראל יהיה רגיש יותר והאמון בבעלות בריתה ההיסטורית נמוך יותר, יהיו החשש והזהירות מהותיים יותר.
דרך הפעולה המדינית הנוכחית המכונה "פתרון שתי המדינות", שיש המחליפים אותה בהיפרדות חד-צדדית, ויש המכנים אותה מסגרת להסדר שלום - אינה למעשה אף לא אחת מכל אלה. היא משחק "סכום אפס" בין ישראל לערבים, ומשחק להשגת יתרונות שוליים וזמניים מצד המערב ומדינות הליגה הערבית במערכת הסוערת של המזרח התיכון, שאליה מצטרף בימים אלה המשבר הבין-גושי באוקראינה.
הסכנה לישראל במציאות זו היא ביצירת תקדימים שאין מהם חזרה, ובשימור האשליה שתהליך העוועים הנוכחי מוביל להסדר.
הדרך הנכונה היא להניח לתהליך הנפל להתפגר, בבחינת "הפלה מדינית", ולעצב מדיניות חלופית ברוח האמור לעיל, על-ידי תיקון העיוותים והמשגים שבתוכנית הנוכחית וחזרה ליסודות היחידים שעשויים להביא לפתרון אמיתי ובר קיימא - שתי מדינות לאום על-פי המתווים של החלטות חבר הלאומים מ-1920, תוך הידרשות לשינויים שהתחוללו מאז בשטח כעובדות, שיש לבנות על גבן את ההסדר. אין התכנות לנסיונות להחזיר את גלגל ההיסטוריה לאחור.
