אילו הייתה כנסת ישראל נועלת את כל 18 הח"כים החרדים בחדר סגור, יחד עם נציגי ראשי הישיבות והאדמו"רים, עד שייצא עשן לבן מן המפגש הסגור, ומטילה על משתתפיו לנסח חוק גיוס ככל אשר תאווה נפשם, ככל שיעלה על רוחם, עם סעיפים ותתי סעיפים מן הגורן ומן היקב, אין ספק שבסופה של ההתוועדות היה יוצא מן החדר הנעול חוק דומה מאוד, כמעט שתי טיפות מים, לחוק המתגבש בוועדת שקד.
וזאת מניין? הנה ההוכחה הניצחת: בדיוק יממה אחת לאחר שמאות אלפי חרדים האזינו לכרוז שקרא ברמקול עם נעילת העצרת את ההחלטה ש'נתקבלה' בה: "לא להתגייס לצבא בשום פנים ואופן, לא להיכנע לפיתויים ולעונשים שהם, ולא לשתף פעולה עם תוכניות הצבא למיניהם [איפה העברית?], בכל אופן שהוא", בדיוק כעבור יממה, עמדו הח"כים החרדיים על הרגליים האחוריות ונלחמו כאריות, כדי להחליט שהחוק החדש יתקבל ויעוגן לצמיתות. שיא הצביעות: הח"כים החרדיים נלחמו בכנסת שהחוק לא יבוטל גם לאחר שש שנים. שיישמר לנצח.
כתב מעריב זאב קם, דיווח השבוע, שבעוד שהיועהמ"ש המליץ להגביל את החוק ל-6 שנים, בטענה שהמדינה לא תוכל להגן עליו אם לא יוגבל, התרחשה תפנית בעלילה: "להפתעת חברי הוועדה, נזעק ח"כ
אריאל אטיאס (ש"ס), להגן על החוק ולקבוע שהחוק לא יוכרז כהוראת שעה אלא כחוק קבוע... אטיאס הדהים כשהודיע שהחרדים מתכוונים לעשות הכל כדי לעמוד ביעדי הגיוס, ולכן אסור שהחוק יבוטל בעוד כמה שנים... אטיאס: 'תנו לנו את האפשרות לקיים את החוק הזה. להודיע עכשיו שב-2020 החוק פוקע, זה לא שווה כלום'".
בקיצור, יצא המרצע מן השק. החוק טוב ומיטיב לרעים ולטובים. יתרה מזו: אילו ניתנה לחרדים האפשרות לנסח בעצמם את החוק, הם לא היו מוציאים מתחת ידיהם יצירה טובה יותר. גפני, פרוש, דרעי, אטיאס וחבריהם, מודים בכך, והדברים כבר יצאו מגדר סוד.
על מה אם כן יצא הקצף החרדי, שהוביל לכינוס הפגנת הבדלנות השבוע? בדיוק על המאבק השקט שניהלו החרדים בוועדות הכנסת: כדי למנוע החרפת החוק. למשל לסכל חשש, שבמקום שייאמר בחוק ש-5,200 ישיבנ'יקים חרדים בלבד יגויסו החל ב-2018 מדי שנה (וזה כולל גם את בוגרי הישיבות הציוניות, שמתגייסים ממילא), יגויסו למשל 10,000 מכלל מחזור של רבבות. גם בחלומותיהם הוורודים הם לא שיערו שהחוק כל כך ייטיב עימם ויפזר להם הטבות והקלות, רווח והצלה, ששום מיגזר אחר לא נהנה ממנו.
ויש עוד כמה יעדים שביקשו להשיג אותם שועלים קטנים מחבלי כרמים שהיטעו את הרבנים כשהציגו בפניהם דיווחים שקריים על 'גזירת הגיוס' ל'צבא השמד'. היעד הראשון הוא פוליטי, בבחינת 'נראה לכם מה כוחנו'. לאמור, הח"כים והעסקנים החרדים, שעדיין זועמים על שבהקמת הקואליציה הותירו אותם בחוץ, ועל שהפקידו בידי הבית היהודי את תפקיד 'משגיח הכשרות' של הקואליציה, לא האמינו שדווקא הח"כים הסרוגים יוציאו מתחת ידיהם חוק שמיטיב עם החרדים. מרגע שהסתבר שאפשר גם בלעדיהם, התפרצה המרירות החוצה, קודם כל כנגד נתניהו, כאילו לומר לו באמצעות מאות האלפים שבאו לירושלים עם רבניהם, מבלי להכיר את יתרונות החוק הטוב והמיטיב: 'לא הכנסתם אותנו לקואליציה?! – אז אנחנו כבר נראה לכם מה זה'...
היעד השני: גיבוש המחנה נוכח הרוחות החודרות מבחוץ. כבר אין זה סוד שהציבור החרדי עובר בשנים האחרונות מהפך דרמטי. יותר ויותר מקרב 'חברת הלומדים', שעודדה הסתגרות וחיי עוני וניוון, והישענות על קצבאות ותרומות, תוך החרמת היציאה לעבודה, אינם יכולים עוד לשאת בחרפת קשיי הקיום. זרם היוצאים לאקדמיה כדי לרכוש מקצוע וידע כללי, גובר. העסקונה החרדית, המתענגת בתענוגים אך גוזרת על נתיניה חיי ניוון, חרֵדה מפני בריחה בלתי מרוסנת מ'היכלי הישיבות' - לצבא, לעבודה ולרכישת ידע. עצרת החצי מיליון הייתה אפוא קרב בלימה נואש (ובלתי יעיל, כפי שקרבות הבלימה של עגלוני המאה ה-18, לא עצרו את דהרת הרכבת), על גבם של יהודים תמימים, 'חרדים שימושיים'.
היעד השלישי היה לבדל את הציבור החרדי מן המדינה בכלל (איש אפילו לא חלם, להניף שם את דגלי המדינה, או לפחות לשאת תפילה לשלום חייליה), ובפרט מן הציבור הדתי לאומי, אוהב המדינה ומוקיר השירות בצבאה, שנשכב על הגדר למען החרדים. ברגע שקלטה העסקונה, שרבני החרד"ל מגיעים ל'עצרת למען התורה', היא עשתה הכל כדי לבזותם ולהרחיקם, שמא תירשם ההצלחה על שמם. ביטויי שיטנה כיכבו בביבי השופכין החרדיים: 'המודיע' כינה את הציבור הדת"ל "סכנה ליהדות", ו"ספחת ממארת" (וזה רק מדגם זעיר); וה'יתד' יצא בגנות '
חיים דרוקמן' והאשימו בצביעות, כמובן ללא איזכור התואר רב (רק לפני שנה, כשהפוליטיקאים החרדים התחננו בפניו שיפעל אצל בנט למען צירופם לקואליציה, הדביקו לו עושי מעשי זמרי ומבקשי שכר כפנחס, תוארי הפלגה: הרב הגאון; אז מי כאן בעצם הצבוע האמיתי?).
לא עצרת למען התורה הייתה שם, אלא קרב בלימה חסר תוחלת, ממש כמו העגלונים בשעתם.
