ציפי לבני,
אורי אריאל ו
אורי אורבך אמרו שהם תומכים בשקיפות בוועדת השרים לחקיקה. שרות כמו ציפי לבני ו
לימור לבנת אף מפרסמות באופן וולונטרי את ההצבעות שלהן. ובכל זאת, דיוני ועדת השרים לחקיקה עדיין יישארו חסויים.
לצופה מן הצד זה נשמע ניסיון להסתרה ממניעים פוליטיים, אבל מתברר שיש גם כוונה אחרת, שאינה נסתרת כלל וכלל. את הרציונל שמאחורי החשאיות הסביר ברוב טעם שר החקלאות
יאיר שמיר החבר בוועדה. שמיר סבור כי מותר לממשלה ולוועדות השרים לקיים דיונים שאינם פומביים. הנה הנימוקים שנתן, תוך הבחנה בין הרשות המחוקקת (הכנסת) לרשות המבצעת (הממשלה), לשיפוטכם:
- חופש מאילוצים - מה שנאמר בפומבי הוא החלטות בלבד. מותר גם לשרים לפרסם איך הצביעו כרצונם. כך יכול הציבור לשפוט את נבחריו אך ורק על-פי מבחן התוצאה. שונה הדבר לגבי הכנסת, שהיא הרשות המחוקקת, שפה הכול גלוי וחייב להיות גלוי. כשהרשות היא המבצעת, היא צריכה להתנהג בחופשיות, כדי שתוכל לקבל החלטות חופשיות מכל אילוצים אחרים וחיצוניים, ולכן יש הבדל מהותי בין הכנסת לבין הממשלה, שאחת היא רשות מבצעת ונבחנת על-פי התוצאות והשנייה היא צירוף של שליחי ציבור.
- אין בעיה משפטית - יש פסקי דין בעניין הזה של האם רשות צריכה לפרסם פרוטוקולים והצבעות כן או לא. אני בישיבה של ועדת שרים לענייני חקיקה הבאתי את הפסיקות האלה וציטטתי מה שאומרים בבתי המשפט על העניין הזה.
- הכנסת קובעת - אנחנו איננו המחוקקים, אנחנו רק קובעים את עמדת הממשלה. כשאני בא לוועדה השיקולים שאני מציג הם שלי ולא אומרים לי מה להצביע. איני בא לשם כנציג מפלגה. בוועדה אין משמעת סיעתית.
- הדיון רציני - הדיון בישיבה נמשך שעות על שעות ופורה. שקיפות לא תהפוך אותו לרציני יותר. עם זאת, כאמור, הדיון האמיתי הוא בכנסת וועדותיה ולא בוועדת השרים לחקיקה.
- לא בסמכות הכנסת - קביעת התנהלות ועדות השרים היא בסמכות הממשלה. ממילא מקומה הטבעי הוא בתקנון עבודת הממשלה ולא בחקיקה ראשית, וודאי שאין מקום להחיל את העניין על הוועדה הזאת ולא על ועדות אחרות.
- הטלת חובת שמיעה - הטלה על השרים לחובת שמיעה של הח"כים מציעי החוקים, יש בה כדי להאריך את דיוני הוועדה, וכך תספיק הוועדה הרבה פחות. במקום להספיק בישיבה לעבור על 39 הצעות חוק היו השרים דנים בעשר הצעות.
- כמו עסק - ממשלה, כמו עסק, ואינה צריכה להפיץ את הכול בחוץ. גם בחברה ציבורית לא הכל מתפרסם. חייבים לנהל דיונים פתוחים בין החברים האחראים, ולא לחלוק את זה עם כל העולם ואשתו.