מקובל להשוות את מדיניותו של
ברק אובמה כלפי האיסלאם הקיצוני למדיניות הפיוס של ממשל צ'מברליין כלפי גרמניה הנאצית ערב מלחמת העולם השנייה. ההשוואה אינה מנותקת מהמציאות. זאת, משום נטייתו להימנע מהפגנת כוח נגד גורמים תוקפניים, וחתירתו להסדר עם גורמים קיצוניים (אירן, "האחים המוסלמים", משטר אסד, הטליבאן) שלא מעמדת כוח ובאופן שלא ינטרל את המוטיבציה והיכולת של אותם גורמים להגשמת מדיניות אימפריאליסטית באמצעים של טרור, דיכוי ופשעים נגד האנושות. אך את קווי הפעולה האחרונים של ממשל אובמה במזרח התיכון עדיף לנסות להבין באמצעות הקבלה היסטורית אחרת.
בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20 הוחלט בממשל נשיא ארצות-הברית, ריצ'רד ניקסון, על מדיניות ה"וייטנאמיזציה": ארה"ב תצמצם בהדרגה את מעורבותה במלחמה בווייטנאם, תגיע להסדר עם המשטר הקומוניסטי בצפון וייטנאם ולבסוף תאפשר לממשלת דרום וייטנאם הפרו-מערבית את התנאים המדיניים והביטחוניים לעמוד לבדה ולנהל את ענייניה מול הצפון בשלום ובביטחון. אכן, צרכיה הביטחוניים של דרום וייטנאם, בת בריתה במאבק בהתפשטות הקומוניזם, עמדו בראש מעייניה של ארה"ב, לפחות ברמת ההצהרות. חודשים ארוכים של דיונים עם מנהיגי הקומוניסטים בווייטנאם הניבו את הסכם פריז משנת 1973, שעל פיו יוסדרו היחסים בין שתי הווייטנאמיות בדרכי שלום ללא מעורבות אמריקנית. שתי מדינות לשני משטרים שונים של אותו עם. על מאמציהם של הנרי קיסיניג'ר ונציג צפון וייטנאם לה דוק טאו להגיע להסדר הפסקת אש הוענק להם פרס נובל לשלום לשנת 1973. קיסינג'ר הגיע כמובן לטקס המכובד. אך לה דוק טאו סירב לקבל את הפרס. הוא ידע את מה שבארה"ב לא יכלו (או סירבו) לראות: שהסכמים דיפלומטיים אינם מחייבים משטרים טוטליטריים ואינם מהווים מכשול בדרך להגשמת אידיאולוגיה תוקפנית. לכל היותר הם עיכוב טקטי, עצירה זמנית, לטובת התקדמות אסטרטגית בתנאים נוחים יותר.
בממשל ניקסון, בקונגרס ובחברה האמריקנית בכלל, לא הבינו גם את ממד הזמן בסכסוך בווייטנאם. לארה"ב אצה הדרך לסיים את המערכה האינסופית והמדממת בדרום מזרח אסיה, להשקיט לחצים מבית ולהימנע מגירעון עקב ההוצאות האסטרונומיות של ניהול הלחימה. לקומוניסטים הייתה סבלנות אין קץ. זכורה גישת הצוות של צפון וייטנאם בזמן המשא-ומתן על הסכם שביתת הנשק שהסתכמה במשפט "אנחנו נלחמים את המלחמה הזו כבר יותר מ-600 שנה. מה כבר ישנה לגבינו אם נילחם עוד 100 שנים?". המומחה לטקטיקות של משא-ומתן, הֶרְבּ כהן, מסביר בהקשר זה כי למרות האופן הנ"ל של הצגת הדברים, גם הצפון וייטנאמים היו נתונים בלחץ לסיים את המלחמה, אך התמידו בהולכת השולל כדי לשפר את הישגיהם בדיונים על ההסכם המתגבש. "במבט לאחור", מסכם כהן, "אנו יכולים להבין עכשיו מדוע הסכמי פריז מעולם לא פתרו את בעיית המלחמה במלואה" (הֶרְבּ כהן, "ספר המשא-ומתן", מהדורה חמישית -1986, 73- 74).
הצבא האמריקני התפנה מווייטנאם במהלך 1973. בתחילת 1975, לאחר שהתנאים הצבאיים והכלכליים נטו לטובתם, פלשו כוחות הצפון לדרום וייטנאם וכבשו אותה תוך זמן קצר. וייטנאם אוחדה תחת שלטון קומוניסטי. ה"וייטנאמיזציה" קרסה מול אידאות ונורמות פוליטיות שונות בתכלית מאלו המוכרות במערב. שונות גם ממה שסוכם בפריז.
ממשל אובמה מבקש כיום לצמצם את מעורבותו הישירה במזרח התיכון ולוקה באותה קונספציה כאילו הסכם עם גורמים מוסלמיים קיצוניים יעלים את המוטיבציה שלהם לקדם סדר אזורי ובינדתי חדש, ויאפשר לארה"ב לצמצם את אחריותה כלפי הנעשה במזרח התיכון. המשכה של הקונספציה הוא השכנוע העצמי של ממשל אובמה כי כינון ההסדר יתרום לייצוב המערכת האזורית וליכולת השרידות של בנות בריתה המזרח תיכוניות. תהליך כזה של "מזרח-תיכוניזציה" כבר התרחש למעשה בעירק שממנה נסוג אובמה זה מכבר. הממשל האמריקני אומנם דאג להעלות לשלטון בבגדד משטר מתון (יחסית) ולתמוך בו, עד שנסוג משם והפקיר את עירק לחסדיה של אירן.
בנסיונותיו לקדם הסדר עם אירן, או בין ישראל לפלשתינים, אובמה אינו אנטי-ישראלי. אך הוא מנותק מהמציאות, הססן, שבוי באשליות בדבר קיומם של תהליכים דמוקרטיים בעולם הערבי ואימפוטנט מבחינה מדינית.
ג'ון קרי אינו אויב הציונות. כוונתו טובה. אך הוא תמים וטועה בהבנת המזרח התיכון. גם ניקסון וקיסינג'ר לא ביקשו את רעתה של דרום וייטנאם. הם ביטאו את הלך הרוח האמריקני שדרש הסתלקות מווייטנאם, וכמה שיותר מהר. כמבטאי הלך הרוח הזה, שכנעו את עצמם הנשיא האמריקני ושר החוץ שלו כי הסדר עם הוויאט-מין ישכין יציבות ודו-קיום בווייטנאם. הם טעו. הממשל האמריקני אומנם לא התכוון לנטוש את ממשלת דרום-וייטנאם ואת צבאה בעת צרה. אך מרגע שעשרות אלפי חיילים ועשרות אלפי טונות של ציוד פונו מווייטנאם, לא ניתן היה להחזיר את הגלגל לאחור. הפרק הווייטנאמי של ארה"ב היה מאחוריה. סייגון נשארה לבד. את החשבון שילמו אלפים מצבא דרום-וייטנאם שנשחטו על-ידי הקומוניסטים ברגע שלא נותר מי שיעצור אותם מלעשות זאת.
גם אירן תפתח נשק גרעיני ברגע שתוכל, גם אם הבנות ז'נבה יתגבשו להסדר קבע. זאת, משום שנשק גרעיני עבורה אינו אמצעי תלוי נסיבות, אלא שלב בהגשמת מהותה של השיעה כשליטת העולם. מדובר מבחינתה במצווה דתית עליונה, לא בהמלצה. הסכם עם אבו-מאזן לא יגבר על התפיסה הדתית-לאומית הפלשתינית שעל פיה היהודים הם נטע זר באזור ומשוללי זכות-קיום לאומי. ג'ון קרי, מוכשר ובעל רצון טוב ככל שיהיה, לא יכול לאשר לפת"ח (שלא לדבר על חמאס) לוותר על רגב אדמה אחד מאדמת פלשתין לטובת הציונים ("בניהם של קופים וחזירים"). רק לאללה יש סמכות לכך. לפיכך, הסדר כזה, אם ייחתם, יסוכל על-ידי הפלשתינים כשלא תעמודנה בפניהם מגבלות בדרך למימוש חזון "פלשתין הגדולה". ובעקבות זאת, גם הנוכחות הצבאית הזרה שתוצב בבקעת הירדן תתבטל, שכן קיומה תלוי בתקפות ההסכם. לפיכך, מי שמבקש לפתור סכסוך עם קומוניסטים בדרום מזרח אסיה, צריך לקרוא את כתבי הו צ'י מין ולדעת לאכול עם צ'ופ סטיקס. ומי שמבקש לעשות "עסקים" במזרח התיכון, כדאי שילמד קודם ערבית מדוברת וישמע מספר דרשות יום שישי במסגד של ראאד סלאח. הרוצה בשלום (שלום אמיתי) במזרח התיכון יצטייד בסבלנות, יתנהל בחוכמה, יפגין נחישות ובינתיים ייכון למלחמה.
