מדוע לא אחזור למסעדת ג'ויסטיק בממילא

בוקר יום רביעי החולף, שהיה בוקר יום החופשה היומית - שהצלחנו זוגתי ואני "לארגן" לעצמנו, לאחר "שריון" מועד זה, חודש ימים מראש - היה דווקא חביב וחייכני למדי. לאחר נסיעה צפופת כלי רכב בכביש מספר 1, מתל אביב לירושלים, החלטנו לחנות חניית ביניים קצרה בצומת שורש ולאכול ארוחת-בוקר קלילה - קודם שנתחיל ביקורנו ביום הכיף, שתכננו לנו, מזה זמן רב, בירושלים. זכרתי כי קיימת מעין מסעדת דרכים נעימה וחביבה, בימין הדרך כשנכנסים מכביש תל אביב-ירושלים אל צומת שורש. מה רבה הייתה אכזבתי כשבמקום מסעדת דרכים חביבה זו, ראיתי שופלים חופרים בקרקע במרץ, במקום בה שכנה מסעדת דרכים זו. מסעדת דרכים זו נעלמה לה כלא הייתה. "לא יכול להיות", אמרתי לזוגתי, שהבטחתי לה ארוחת בוקר אסלית וקלילה במסעדת הדרכים, "המסעדה חייבת להיות איפשהו, כאן, באזור". פניתי אל המתדלק בתחנת הדלק במקום ושאלתיו לפשר היעלמותה של מסעדה, תוך שאני מתאר בפניו נפלאות עשיית מעדני ביצים של מסעדה זו - מעדני אמצע יום מפתיעים, מהם נהניתי, הנאה מרובה, בעבר, בדרכי לשטוח ולפרט טיעוניי בבית המשפט העליון. המתדלק חייך למשמע תיאוריי הצבעוניים, עצר מלאכת התדלוק לרגע, הצביע באצבעו אל מעבר לכביש ואמר: "המסעדה שאתה מחפש, שמה: "נישנושים/ברקפסט" והיא בדיוק מולך, מעבר לכביש", סיים דבריו וחזר למלאכת התדלוק. "בואי", אמרתי לבת-זוגי, מנסה לשמור על שאריות כבודי האבוד, "זו המסעדה שאני מחפש ויש להם אחלה אוכל ויופי של שירות, כמו שאני זוכר מהעבר", נתתי כף ידי בכף ידה ויחדיו חצינו הכביש בדרכנו אל המסעדה שממול. "אהלן" - קידם פנינו, בחיוך שגבל בצהלה קלה - אחד מן העובדים במקום, כשנכנסנו בפתח המסעדה. לא ידעתי אם ה"אהלן" הלבבי נובע מהיכרותי בעבר עובד זה או שסתם מדובר באיש חביב המסביר-פנים לכל הנכנס בפתחה של מסעדה זו. השבתי בחיוך אל עבר החיוך ששוגר אליי ומיד המשיך ושאל הוא אותנו "בשרי או חלבי?", תוך שפניו נעוצות בזוגתי. "חלבי", בוודאי השיבה זוגתי, "מי אוכל בשר בשעת בוקר מוקדמת שכזו?", השיבה בשאלה. חייכתי אל עצמי ונזכרתי בפועליו הסלוניקאים של מרדכי צרפתי ז"ל, הלא הוא "מנטש" המפורסמים שהקים - בשעתו - "קבוצת מנטשיקו", שבשנות השישים היו חלק בלתי נפרד מנופה של תל אביב, שעוד לא ידעה שהיא פועלת 24 שעות ביממה. פועלים אלה עמדו בפתחי חנויות, בשעות הבוקר המוקדמות, שבין תכלת לכרתי - טרם החליט הלילה לפרוש לשנתו וטרם ניעור בוקר משנתו, חיממו ידיהם הקפואות מצינת ליל ובוקר שטרם ניעור, בפחמים שדלקו בתוך קופסאות חמישה קילוגרם של זיתים או מלפפונים, שעשו הסבה מקצועית. ביני לביני, תחבו פועלים אלה כנף עוף שהגיעה לפרקה אל פיהם ואכלו אותה ברעבתנות של מי שטרם בא אוכל לפיו. כך העבירו זמנם עד שהוטלו עליהם משימות היום, שפתע פתאום עמד אל פתח והכריז "הנני כאן". שירות הפתעה המשכתי לחייך אל עצמי ונגררתי אחר זוגתי אל החלק החלבי של המסעדה, מקום בו קידם פנינו חילמי בשאלה: "במה אני יכול לשרת אתכם?" הופתעתי - וואלק הופתעתי. מי שואל לקוחותיו - בישראל של המאה ה-21 - איך הוא יכול לשרת אחרים. מקסימום נשאלת השאלה "מה אתם רוצים?", אבל ניסוח כזה לא שמעתי - בארץ - שנים. שנים הרבה. "אני רוצה ביצת עין הפוכה ואל תפוצץ לי אותה. תהפוך אותה, בבקשה, תיק תק ותודה", סיימתי. "רגע", הוספתי ואמרתי, "אם אתה מפוצץ אותה, אני מפוצץ אותך!", סיימתי, בקריצה, כדי לעדן נימת איום קלילה שהייתה בדבריי. חילמי קלט אותי ופנה אל זוגתי בשאלה: "ואת?". "הוא יודע מה אני רוצה", השיבה בפסקנות זוגתי, בהצביעה עלי והחלה לתור אחר מוצרי המסעדה שכללו טחינה המיוצרת, במקום, משחות וקרמים להגנה ולהגנה מפניהם, מהיצע הארץ ומחו"ל. "תכין לה חביתה עם פטריות ובהדונס, בלי בצל", השבתי לחילמי, תחתיה. מה אגיד לכם. הרבה זמן לא נהניתי מאוכל כה פשוט, טעים ובסיסי זה, שכלל סלט שנחתך על אתר וטרם הצליח להתחמצן ולתת בו טעם של יום אתמול. הלחם אומנם לא היה 100% שיפון מלא, כמו שצוויתי לאכול בידי הנטורופתית שלי, אבל מי שם לב לקטנות ביום גדולות שכזה. חילמי חג סביבנו ונתן לנו הרגשה שאנחנו לפחות המלך עבדאללה, אם לא אביו, חוסי המנוח. "מאיפה אתה?", שאלתי את חילמי. "משועפאת", השיב לי. "אז אתה גר ליד הבית של חוסיין?" השבתי בשאלה. "נכון, אנחנו די קרובים", השיב הוא. אבן הרכב העצומה שהייתה במקום טחנה את השומשום שנשטח על אבן השכב עד דק מן הדק, והטחינה הנוזלית נזלה ונזלה כמים אל קערת האיסוף. חילמי כאילו קרא שאלתי ובלא שנשאל אמר לי: "זה שומשום אורגני מאתיופיה. רוצה לטעום?" סיים בשאלה. "בטח", השבתי לו. "ראית פעם יהודי שמציעים לו משהו חינם והוא מסרב לכך?", סיימתי בשאלה נגדית. הקיצור, הנאה יתרה נהנינו, מארוחת בוקר פשוטה שבפשוטות זו ומהאווירה הנעימה שהשרה חילמי על סובב. פרעתי חשבון ארוחת בוקר זו וקופסת טחינה אורגנית שנטלנו עמנו, כפלתי לחילמי מנת תשר שהשארתי בידיו ויצאנו לירושלים. וייכרט במלחה עכשיו ידעתי שהגיעה שעתה של זוגתי למלוך. "הולכים לקניות?", ספק שאלה-ספק קבעה. "אז הולכים לממילא?", שאלה בעיניים נוצצות. "עזבי אותך מממילא עכשיו. בואי נלך קודם לקניון במלחה". אמונה על העיקרון, לפיו "מקניון לקניון נישא תיקי קניות בגאון", הרי "ויתרה" לי זוגתי והסכימה להצעתי. חציי ישן, חציי ער, בבחינת "לא ינום ולא יישן פוקד כל חנות - בדגש מודגש על כל חנות וחנות - בישראל", נגררתי אחריה, נלחם בעייפות מחוסר שינה שנחמסה ממני בשל בג"ץ פתאומי ובשל צו מניעה דחוף ובלתי צפוי, שכצפוי נטל - ובשפע - נתחים הגונים משנת ליל שנגזלה ממני, ביד חזקה ובזרוע נטויה. "בוא כבר", האיצה בי זוגתי, "תראה איזה נעליים מהממות. מ-ה-מ-מ-ו-ת", הדגישה היא מילה זו, שבאחת קרעה חוט דק של שינה שהדביק, לרגע, עפעפיי. מה אומר ומה אספר. מה צריך חדר-כושר כשיש לך בת-זוג חרשנית שכזו. "טוב", אמרתי לה והצבעתי על פינה מוסתרת ונחבאת מעין בבית-קפה אחד. "אני כאן וכשתסיימי תמצאי אותי פה". היא נעצה בי מבט ואמרה: "טוב. טוב. אני יודעת שאתה מתגעגע לספרים שלך. אני פורשת לשעה". רווח לי. פתע פתאום נעצר ונתקע המחוג, באחת, בשעה אחת שבשעון. התלבטתי בין ספרו החדש של חיים באר שיצא בהוצאת "עם עובד" ללקט שיריו של רפי וייכרט שיצא בהוצאת "אבן חושן". בחרתי בוייכרט, שהרי במה נמתיק ימים אם לא בשירים. מקומו של חיים באר שמור לו, תחת מנורת ליל, לאחר יום עבודה מתיש. עונג צרוף בקריאת יצירה של פרופ' חיים באר, מורי ורבי במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון, מצריך הקדשת זמן, לצורך מיצוי העונג עד תומו. כמו מי היונק מקשית כוס טוף - הלא הוא משקה הגזוז בטעם דבש ששתינו בימינו נעורינו - כך רוצה אני, בשקט, ברוגע ובריכוז מלא, ליהנות מיצירתו החדשה של חיים באר. הבחירה ברפי וייכרט והעדפתו - לאותו פרק זמן על פני חיים באר - הייתה נכונה ומעולה. גמעתי שיר אחר שיר בשקיקה, משל שותה אני, בגמיעות קטנות, מכוס שמפניה ענקית שאין לה סוף, שעה שהבועות מדגדגות גרוני ומביאות צחוקים קטנים בי, בשיפולי פה. שקעתי אל תוך שירי וייכרט ונהניתי הנאה מרובה, עד שניתקתי עצמי מסובב ומסובב. פתאום הרגשתי יד מתבדחת ששמה לאל, עונג בלתי צפוי שנפל עלי - פתע פתאום - סתם כך, באמצעו של יום של חול. סתם יום של חול עם בוקר כחול, עם שירים עד קצה אופק מרגשים ודוחקים אלי מעלה דופק, באמצע השבוע ובאמצע החיים. "נו כבר", ראיתי פתאום פניה של האישה שאיתי מביטות בי, בתוכחה רבתי. "שוב פעם הלכת לאיבוד באחד הספרים שלך. בוא. הולכים לממילא". באנחה סגרתי ספרו של וייכרט, תחבתי אותו אל תוככי תרמיל גב שהכתפתי על כתף ושמנו פעמינו אלי ממילא, אפשר-אולי יימצא לנו האתמול שלא נמצא לנו - ליתר דיוק, לזוגתי שלא מצאה אותו - במלחה. טחינה ב-26 שקלים הרעב החל להציק לנו, בתום שיטוט מתיש בחנויות המהודרות בקניון ממילא. חיפשנו לנו מקום ראוי לשבור רעב שהחל לכרסם בנו כרסום יתר. פניתי לשומר שישב ליד העלייה מהכניסה התת-קרקעית לקניון ושאלתי אותו איפה כדאי לשבור הרעב. "לכו למסעדה של הרצל", הציע השומר והורה באצבעו לכיוונה של המסעדה המוצעת. הגענו אל מסעדה שהשם "ג'ויסטיק" התנוסס לפתחה. "אולי את יודעת איפה המסעדה של הרצל?", שאלתי את המארחת בפתח מסעדה זו. "אנחנו הרצל", השיבה היא "ועכשיו אנחנו בתהליך של התארגנות. ג'ויסטיק זה הרצל", סיימה דבריה. נכנסנו למסעדת ג'ויסטיק מצוידים בהמלצתו של השומר, ששימשה לנו כתעודת אחריות שלא נקלענו לאחת מהמסעדות המשמשות מעין "מלכודות תיירים", למי שאינם מצויים בעולם המסעדנות הירושלמי לפני ולפנים. רוח שטות קפצה עליי ומחמת תחושת חופש לחצתי בחוזקת מה ידה של מנהלת מסעדה זו, נופר, וצעקתי בכאב, תוך שאיני מרפה אחיזתי מידי, משל הכאיבה היא לי בלחיצת ידי על ידה. נופר "תפסה ראש" יחד עמי וצחקה בקולי קולות למשובתי זו. האוכל היה סביר ותומר המלצר, עשה - כל שביכולתו - כדי להשביע רצוננו. ביקשנו עוד פנכת טחינה קטנה לתבל האוכל, לאחר שהפנכה המקורית חוסלה חיש קל. המארחת שבה לשולחננו והודיעה לנו, כי "המנהלת אושר דורשת כי תשלמו עבור הטחינה הנוספת סך של 26 ש"ח". באומרה דברים אלה הצביעה היא על התפריט, תוך שאצבעה מכוונת למקום בו נכתב, כי מחירה של טחינה, בנפרד, הינו 26 ש"ח. הבטתי בה ובתפריט, חליפות, כלא מאמין למשמע אוזני. "אתם באמת דורשים סך של 26 ש"ח עבור צלוחית קטנה של טחינה, לאחר שהזמנו שתי ארוחות מלאות", שאלתי מארחת זו. היא משכה בכתפיה ואמרה: "כך החליטה אושר והיא המנהלת". קראתי לתומר המלצר והודעתי לו, כי הוא יתושר בתשר ראוי ומתאים, על-ידינו, לאור השתדלותו עבורנו ושירותו המסור; עם זאת אמרנו לו, כי על חוצפתה של אותה אושר לא נעבור לסדר היום. "אתה יודע שבמחיר של 26 ש"ח שאתם מבקשים לצלוחית של הטחינה, ניתן לרכוש צנצנת טחינה אורגנית מאתיופיה, במסעדת "נישנושים/ברקפסט" שבצומת שורש. "אתה צודק לחלוטין", אמר לי תומר, "ואני מבין ומסכים אותך, אבל אלה ההוראות שקיבלתי מהמנהלת". ויתרנו על הקינוח וביקשנו חשבון, תוך שאני מסנן - בכעס - לעבר תומר: "אתה לא אשם, אבל ההתנהגות הזו של המנהלת שלך היא חצופה. לא ניכנס עוד למסעדה שלכם בעתיד. אפשר לקבל חשבון?" סיימתי נאומי בשאלה. תומר הביא החשבון עימו ותושר על-ידינו ביד רחבה. והנה צצה ועמדה לידינו נופר. "שמעתי שהיו בעיות, אפשר לעזור?", שאלה. סיפרתי לה השתלשלותם של דברים והודעתי לה - נחרצות - שיותר לא נגיע בעתיד למסעדה זו. הושטתי לה ידי לפרידה והיא לחצה ידי. נופר נעמדה ליד שולחננו ואמרה: "אושר אינה המנהלת. אני היא המנהלת במקום והיא החליפה אותי שכן הייתי בפגישה. לחיצת היד שלך לא הייתה איתנה, כמקודם", הוסיפה ואמרה: "אתה כועס?", שאלה. "אני רותח", השבתי לה, "ומה שקרה כאן לא יעבור בשתיקה, כל חבריי ישמעו על כך בשיחת ליל-שבת השבועית. אני מהמסעדה שלכם הדרתי עצמי, לחלוטין". נופר ניסתה לפייס אותי בדברים, אמרה לי שביטלה חיוב מסוים בחשבוננו והציעה לנו הזמנת חינם לארוחה במסעדה, שקראה היא אותה בשם "שובר מתנה". הבטתי בה, בכעס שטרם נמוג ואמרתי לה: "לא רוצה, לא מדובשיכם ולא מעוקציכם. מאחר שממילא לא אכנס עוד למסעדה שלכם, איני נזקק להזמנה לארוחת חינם במסעדה שלכם", סיימתי דברי ויצאתי המסעדה. זו הסיבה שיותר לא אשוב למסעדת ג'ויסטיק, בעתיד. יש בממילא ובאזורים הסמוכים לה די והותר מסעדות כשרות, בהן ניתן יחס טוב בהרבה מהיחס שקיבלנו במסעדת ג'ויסטיק. מי שאינו מכבד אותי, הרי אין כל סיבה שאכבד אותו ועוד אפרנס אותו בכספי. מתחתי ושמתי, בדעה צלולה, איקס גדול על מסעדת ג'ויסטיק והוצאתי אותה ממכלול המסעדות. מכאן ואילך הוצאה היא מגדר המסעדות בהן נוהגים אנו לבקר, בירושלים, עיר הקודש, עת באים אנו בשערי עיר זו. מי שמעז לזלזל בי ובכספי, לא יראה יותר - ולו גם אגורה שחוקה אחת - מכספי שיזרום לכיסיו. כל מילה נוספת מיותרת, בנסיבות אלה, מיותרת ל-ח-ל-ו-ט-י-ן!