אתה נזקק לריחוף של מחשבותיך בבואך לקרוא ולהתעמק בשירתה של סיון הר-שפי. ספר שיריה החדש, "שמש שקהלת לא ידע", דורש וגם מביא אותך לזה. כי גם כשהיא כותבת על הארצי, בא השמימי ולוחש לך אני כאן, אני בתוך כל הדברים האלה, דבר אינו נכון בלעדיי, כי גאוות השמים מהולה בחמדת האדמה.
הנה גילוי נאות: בהיותי אדם חילוני, בא מבטי מעט מבחוץ. אך מהיותי גם מאמין בדברים גדולים מאתנו, כנראה מעובדת יהדותי, מקבָלת הדברים שאינם בשליטתנו ובאמונה בקיומו של כוח גדול מאתנו - בלי לחוש בתוך סוג זה של סימביוזה שמצויה בי קיום של סתירה כלשהי - בא אותו מבט שלי ואולי של עוד כמותי ורוצה ללטף ביד רכה את מבוע השירה הזה. ואם אני לא ארצה ללטף, דומה שאז באה השירה של הר-שפי עצמה ומלטפת. מלטפת כאותו אור שמש הזורח בבוקר ולוטף אותה ומעניק לה כך את ברכת יומה.
וּלְמָחֳרָת בִּקַּשְׁתִּי שֶׁיֵּרְדוּ הַשָּׁמַיִם אֶל תּוֹךְ הַמַּרְאוֹת
וְעָנָן הַשְׁכָּמָה בַּאֲתַר בְּנִיָּה עָשָׂה מָקוֹם לְהִוָּעֵד בּוֹ,
טַל רַחֲמִים זָלַג עַל פִּגּוּמִים חֲשׂוּפִים
יָכֹלְתִּי לִצְחֹק בִּמְאֻחָר עַל פִּגְעֵי הָאֶתְמוֹל.
בִּקִּשְׁתִּי יוֹתֵר, שֶׁיֵּרְדוּ הַשָּׁמַיִם אֶל תּוֹךְ הַמַּרְאוֹת,
שֶׁיִּהְיוּ הַדְּבָרִים קוֹרְנִים כִּפְּשׁוּטָם
שֶׁנִּתְקַע כַּף חַמָּה וּנְעִימָה, הַדְּבָרִים וַאֲנִי
בִּבְרִית שְׂמֵחָה
שֶׁעָשַׂנִי.
(מתוך "בין המראות / תפילה לגשם", עמ' 8)
שמחת הקיום שלה מביאה את התחושות המופלאות של הטבע, את הרצון שהדברים השגיאים יהיו נגישים יותר, שהטמיר ייראה, שנוכל להתמזג עם נפלאותיה של הבריאה. אתר הבנייה אולי משתווה לבנייה אחרת, שכאן ושם נוצרים דברים, מקומות לחיים חדשים, מתחדשים, משתנים, מקומות שבם יורד טל נכמר ומלטף את מראות החיים. זוהי ברכה מתבקשת, מן העולם שלמעלה בעבור העולם שלמטה. שני עולמות שבם עולות ויורדות נשמות האדם, אלה שהולכות לשם ואלה שבאות לכאן מחדש.
ואם כל זה עדיין לא נראה כתפילה, הנה באה התפילה המבקשת להאיר את האפֵל, את הבלתי ברור, את הבלתי פתוח. להעניק הארה שתביא הבנה וביטחון ושקט לַנפש הברואה:
הַמֵּאִיר לָאָרֶץ, הַמֵּאִיץ
חֶלְקִיקֵי אוֹר
הֶחָפְשִׁיִים
חֶלְקִיקֵי בְּרֵאשִׁית
מְהִירִים מְאֹד מֵהֶחָלָל
נָעִים בָּחֳמָרִים שְׁקוּפִים וּצְפוּפִים
זְעִירֵי הָאוֹר הַכְּחַלְחַל
הַיּוֹדֵעַ
לְבַיֵּת אוֹר אַצִּיל
לְאַלֵּף אֶת אוֹר הַבָּר
לְהִדְהִיר עֳדָרָיו
בַּמִּנְהָרוֹת
לְמִכְלְאוֹתֵיהֶם
יְהִי חַסְדְךָ עָלֵינוּ:
אֲנַחְנוּ - אֶנֶרְגְּיָה אֲפֵלָה
אֲנַחְנוּ - הַיְּקוּם הַמִּתְפַּשֵּׁט
(מתוך "מנהרה", עמ' 19)
נראה גם שגלגול הנשמות אכן מתקיים בעולם. מתקיים מחי לחי, מצומח לצומח ומדומם לדומם. אך גם מעבר לכך: שמא עושות הנשמות דרכן גם מצבירה אחת לצבירה אחרת של הגוף, של הישות, של הנוכחות בעולם שלמטה. כמו שלעתים רוצה אדם לצמוח, ואולי כמו שצומח רוצה למצוא חיים של ממש, להעניק לעצמו את הזכות להיות לא רק נגיע אלא גם לנגוע, לחוש גם הוא את אלה שנוגעים בו.
שיר יפהפה הוא השיר על העץ שרוצה להתרומם אל המלאכים, להיות כמוהם ואולי למצוא שם חיים, אולי אף לזכות בחיים נצחיים כחייהם. אך עם חלוף העתים, עם השתרשותו של העץ בקרקע, עם בוא ההבנה כי זה מקומו בעולם, באה ההשלמה והוא חווה את צמיחת עצמו באותו מצב של צבירה שאליו נולד, ומוצא טעם בַּגאווה של אמיריו ובחוזק של השתרגות גזעו ושורשיו. ממש כשם שמי שאינו אוהב את מציאות עצמו ואינו מסופק בה, נאלץ עם הזמן להשלים עם המצוי ואף מוצא מן החיוב במהות שהוכתבה לו, שהנה היא אף מאפשרת לו ולו במעט לחוות, בתוך מגבלותיו, את צמיחת עצמו:
לָמָּה רָצָה הָעֵץ לִהְיוֹת מַלְאָךְ
לָמָּה צִמַּח צַמֶּרֶת כְּפוּלָה כִּכְנָפַיִם
וְלַשָּׁמַיִם שָׁאַף
לָמָּה רָצָה הָעֵץ לִהְיוֹת מַלְאָךְ, לָמָּה
נִסְתְּרוּ מִמֶּנּוּ שָׁרָשָׁיו
נִשְׁכְּחוּ מִמֶּנּוּ שְׁכֵנָיו אֲשֶׁר סָבִיב שַׁתּוּ עָלָיו
אַךְ לָמָּה נִמְלַךְ הָעֵץ בְּדַעְתּוֹ,
מְעַט מְעַט הִסְכִּין עִם עִם גִּזְעוֹ הַמִּתְעַבֶּה,
הַמִּתְקַלֵּף, וְהַשָּׂרָף.
אֵינוֹ מַלְאָךְ.
הִסְכִּין עִם חֳטָרָיו וּפֵרֵוֹתָיו
עִם צְמַרְמֹרֶת מַגָּע הַקְּטִיפָה
וּלְטִיפַת עֵצִים בַּעֲצַבָּיו
אִם צִלּוֹ נִכְרָךְ בַעֲקֵבָיו וְנִכְבָּל,
אִם מִתְהַדֶּקֶת הָאֲדָמָה סְבִיב רַגְלָיו, מָה בַּכָּךְ
וּמָה גַּם אִם יֹאמַר לוֹ הַמַּלְאָךְ
גְּדָל
("מלאך העץ", עמ' 27)
צא ולמד, לאחר הכול, למי מוטב ולמי חסר, ואם יש קנאה בין בני אדם האם יש גם קנאה בין מלאכים לעצמם, ואולי אפילו בצורה שיכולה להיראות מופרכת במוחנו, קינאה שבין מלאכים לבין בני האדם. ובהגדלה, האם עולם שלמעלה יכול לקנא בעולם שלמטה? האם עולם שכולו, אולי, רק ישויות תחושתיות חסרות גוף, חסרות צורה, מרחפות חסרות כבידה, חסוכות יבשה וחסוכות ים, חסוכות צומח וחסוכות אדם - האם אכן יכול עולם כזה, אם הוא אכן כזה, לקנא בעולם שלמטה, שיש בו מכל אלה, שיש בו את כל היִפעה שהבורא העניק לאדם כדי שיחיה בה, בעוד שלמלאכיו הותיר רק את ההילה?
עוֹלָם מִתְעוֹרֵר סָגֹל
נָקוּד זָהָב עַל רִיסַי,
שָׁחַרְתּי מִמֵּיתָר רִאשׁוֹן שֶׁל אוֹר
נָע בָּרוּחַ.
כַּמָּה קִנְאָה לַמַּלְאָכִים בִּגְלַל עָפָר רָטֹב מִטַּל
בִּגְלַל גּוּף מִתְנוֹעֵעַ קָדִים וְאָחוֹר.
בְּשָׁעָה זוֹ, אֵין לִי מִלָּה לָתֵת
אֶלָּא קוֹל נִפִּוּץ הַיָּדַיִם.
גִּלְגּוּלִים שֶׁהָיִיתִי מִתְגַּלְגְּלִים אֶל הַגַּיְא,
וְסוֹד שֶׁלָּחַשְׁתָּ אוֹתִי פּוֹרֵשׂ כְּנָפַיִם לַחוֹת
לִהְיוֹת אֲנִי שֶׁל יוֹם אֶחָד.
בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת אֲנִי מִתְקַיֶּמֶת
וְהַיּוֹם תַּדְשֵׁא בִּטְנִי
כִּי טוֹב.
("התעוררות", עמ' 45)
כמה דילמות. כמה קנָאות. נראה שגם מלאכים יכולים לקנא בדשא של השכן שלמטה. הלא מִסֵפר בראשית אנחנו כבר יודעים זאת. הלא בני האלים ירדו ובנות האדם מצאו חן בעיניהם והם נותרו עמן ודבקו לבשרן. הנה לאחר הכול לא רק החומר רוצֶה ברוח, גם הרוח רוצָה בחומר. כי הרוח יכולה להתבטא בחומר, לחוש עצמה לובשת צורה ונראית. נראה, אפוא, שברדתם למטה נוצרה כבידה באותם מלאכים, אפשר גם רוחנית והם הפכו נפילים, מלאכים קצוצי כנפיים שוכני ארץ ויודעי אישה.
ואילו האדם, לעומת זאת, רוצה להתמזג עם הטבע שסביבו, למצוא את שורשי עצמו, להיות חלק לא מבוטל מן היקום. שאלותיו על לידתו אינן מניחות לו, מחשבותיו על מהות חייו טורדות אותו, ועל סיומם של אלה הן מתסכלות ויוצרות חרדה.
אבל לפחות במחשבותיו יכול האדם לחבור לטבע. לחבור לשגיאוּת יצירתה של הבריאה שהוא נהנה ממנה. והוא יכול לנדוד במחשבתו ולדַמות עצמו כאותה אדמה שמצמיחה את כל אלה, וכמַים הזורמים בנהרות, והרוח שבתוכו כאותה רוח השמים. לגלוש באופן מטפיסי אל מצבי צבירה אחרים, להיות ישות אחרת. כמעט אמרתי להיות מודט ולנסות לרחוף מעלה.
"קַוֵּי הָהָר זוֹרְמִים אֶל תּוֹךְ
כַּפּוֹת יָדַי הַפְּתוּחוֹת
בְּהוֹנוֹת רַגְלַי בְּזֵר קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ
וּכְשֶׁאֲנִי שְׁקֵטָה בֶּאֱמֶת, נְשִׁימוֹתַי
הֵן הָרוּחַ הַמְּנִיעָה אֶת הָעוֹלָם
הַמְּבִיאָה אֶת הַלַּיְלָה
לִשְׁכֹּן בִּשְׂעָרִי
("קולאז'", עמ' 57)
ומעט מן הקצרים, מאותה שירת האייקו שנראה כי היא צוברת, על הקסם שבה, תאוצה לא מבוטלת ותופסת מקום מסוים בשירתנו:
שִׂים יָדְךָ תַּחַת יְרֵחִי / הִשָּׂבַע לִי הַלַּיְלָה הַזֶּה / אֶל קִצּוֹ נַגִּיעַ (עמ' 47);
הַשֶּׁמֶשׁ, כְּמוֹ חַיַּת מַחְמָד / מְלַקֶּקֶת אוֹתִי / בְּחִבָּהּ // מַנִּיחָה כַּפּוֹתֶיהָ / עַל בְּדִידוּתִי (עמ' 49);
חֲדָשׁוֹת / הַשְּׁמָשׁוֹת הַקְּטַנּוֹת עַל גּוּפִי / בְּמַפַּת מֶזֶג הָאֲוִיר - / הַלְוַאי אֶהְיֶה לְךָ חַמָּה וּבְהִירָה / כְּמוֹ שֶׁאָמַרְתִּי בַּתַּחֲזִית (עֲמ' 51);
כְּשֶׁהַחַמָנִיָּה מַרְכִּינָה רֹאשָׁהּ / עוֹצֶמֶת מֵאָה גַּרְעִינֶיהָ / אָז גַּם הַשֶּׁמֶשׁ מִתְכַּנֵּס / קְמוּט-קַרְנַיִם / מִשְּׁתַּפֵּל אֶל / שָׁרְשׁוֹ (עמ' 54)
הכול יכול להיות ארצי, אנושי, כמו שכל הארצי יכול להיות שמֵימי. הכותבת מוסיפה בניסיונותיה ללמוד את נפשה, את מהות עצמה, כי תמיד חייה וחיי העולם סביבה יישארו חידה. שוב ושוב תשאל לפִשרה, לאמת של מהותה. לַשורש שהצמיח אותה. כי עם התפתחות חשיבתו של האדם סוגיות אלו אינן נותנות לו מנוח: מדוע בא ולָמה הולך, מה נוצר ומה נותר, ולאן דרכו לאחר הכול. מיום שאנו עומדים על דעתנו, מוסיף הֵסְגר הרחם שממנו באנו ובו צמחנו ללוות אותנו ולעורר בנו את תמיהותינו. מבואותינו שגיאים מאתנו, לכתנו נוראה מהיותנו. הצל התמידי של המחשבה כי באנו על-מנת לחלוף אינו מתבהר על-אף הכול. אותו עץ שרצה לגעת במלאכים הוא בעל סיכויים להאריך הרבה אחרינו. לאותה הרוח המשתובבת וחולפת מעלינו יש חיי נצח שאין לנו. ואנחנו חרדים מפני אבדן עצמנו, תוהים מה מצפה לנפשנו לאחר היכחדות הגוף.
יֵשׁ צַד כָּזֶה:
זַךְ כִּבְדֹלַח
אָטוּם כְּחֹשֶׁךְ
זֶה הַמָּוֶת שֶׁבִּי, קוֹרֵא לִי
לְקַבֵּל
לְהַשְׁלִים.
וְהַחַיִּים? בּוֹעֲטִים
הַחַיִּים הוֹלְכִים מַכּוֹת
כְּמוֹ הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאֳרָנִים, מִתְגוֹלְלִים בַּמִּדְרוֹן,
מִתְנָפְּצִים נוֹשְׁכִים בַּאֲדָמָה בַּבָּתִּים
בּוֹאִי!
יָאלְלָה
וּכְבָר יָדַי בִּשְׂעָרוֹת הַשֶּׁמֶשׁ
מְשַׁנָּה לָהּ תַ'צּוָרָה,
שֶׁמֶשׁ שֶׁקֹהֶלֶת לֹא יָדַע
מְזַגְזֶגֶת, לֹא בַּשָּׁמַיִם
בֵּינוֹת הָעֶשֶׂב
כְּמוֹ חִפּוּשִׁית צְהֻבָּה
מִזַּן שֶׁטֶּרֶם קוּטְלַג.
אֲנִי שָׂמָה אוֹתָהּ
(יְדַי מְלֵאוֹת פְּרָחִים)
מְשַׁחְרֶרֶת אוֹתָהּ
לִגְדֹּל
בְּתוֹכִי
("מתוך "שמש שקהלת לא ידע", עמ' 85)
הבל הבלים אמר קהלת. הכול הבל הוא אמר, אך נראה שטעה ולפחות נסחף ונתפס לגוזמה. כי לאחר הכול, בין היוולדנו ללכתנו יש ואנו טועמים את טעם הדברים ומוצאים לא פעם את האור. וכדי שנבטַח בכך לאורך הדרך, בא האור הזה וזורח אלינו מדי יום. לאמור ראו את היום, ראו את הַיִפעה, וגם מחר האור יזרח למענכם. גם כאשר תכבה עבורכם השמש הרי שתוסיף להאיר עבור מי שצמח מכם ויבוא אחריכם. הנה ככלות הכול יש לכם שארית. חדלונכם אינו מוחלט, דברים שרואים מכאן לא רואים מלמטה, ממחוזותיכם. החכימו ותיהנו ממה שבידכם. והלא תחמנו תחומים בעבורכם. הלא גדרנו גדרות סביב הבנותיכם. למענכם. לבל תאבדו. לבל תתעו בחיפושיכם.
הַפֶּרַח נָע בִּגְבוּלוֹת הַסָּגֹל.
הַגָּדֵר חוֹלֶמֶת בְּגֶדֶר הָרָגִיל.
גַּם הָרוּחַ רוֹקֶדֶת רַק בִּתְחוּמָה,
נוֹפַחַת בַּחֲלָלִים אַךְ מְנְוּעָה מִן הָאָטוּם
וְהַדָּחוּס וְהַמּוּצָק.
מְכֻרְבֶּלֶת בַּגּוּף,
מְסָרֶבֶת לְדִמְיוֹנוֹת הַחוֹרְגִים מִן הָעוֹר,
נִפְתַּח בִּי קֶשֶׁב רָב
לַחֹמֶר שֶׁנִּתַּן לִי, לַצּוּרָה
הָעוֹנָה לָרוּחַ כְּשָׁוָה
הֲנָּדָה לַפֶּרַח
בִּסְגֻלּוֹתֶיהָ.
("השתוות", עמ' 89)
כך, דומה, אומרים לנו השמים: גם אם אנו יכולים לחמוד את האדמה, כי אנו יכולים לשקוע ולרדת אליה, אל לכם לחמוד את השמים כי אינכם יכולים לעוף למעלה. אנו מצווים, למעשה, להסתפק בעצמנו ולמצוא את הטוב הנוח והמוגבל שניתן לנו. שמא מחשבתנו הרחוקה יכולה להפר את האיזון שלנו.
ואם לשוב, לאחר הכול להתחלה, לשאלת בואנו, אביא בסיומה של רשימה קצרה זו שלי שורות מופלאות וסוחפות שהרחיפו אותי. קטע מתורגם מארמית שפותֵח את הספר, אותו מביאה המשוררת ושאולי מסביר בדרכו האגדית המיסטית את התחושות המוקדמות, כמו גם את הכמיהות השונות שרוחשות בתוכנו ולא פעם מתעתעות בנו ומבלבלות את דעתנו:
"בוא וראה. נשמה זו יש לה כנפיים והיא שטה ברקיעים עליונים, בעולם החירות. טסה מרקיע זה לרקיע זה, הולכת ויורדת עד שקרֵבה לארץ. כאשר קרבה, מראות פליאה מראים לה. מראות שאין כמותם בעולם אחר אלא בַּארץ בלבד. והיא נמשכת אחר מראות עיניה, נמשכת והולכת עד שניצבת על גג בית אחד, כציפור זו. וכל כמה שירדה היו כנפיה נחלשות ומתמעטות. כעת כשניצבת כאן, ידעה בעצמה שאם מוסיפה היא לִירַד למטה מעשרה טפחים אלו, אין לה כוח לשוב לעלות. רוח ממללת בכנפיה ורגליה כבדות, לפיכך כתוב עליה רגליה יורדות מוות. קול נמשך ויוצא מן הארץ, קם ועולה לפניה, קול שירת אדם. מה ראתה, מה שמעה, ירדה מטה לארץ, ובאה בפְנים הבית בעקבות הקול, ואבד כוח כנפיה, ונשתכחה ממנה חוכמת התעופה, אז מתחילים חייה."
סוד הנשמה הִילֵּך, מהַלֵּך ויהלֵּך קסם. אבל הנה כך, בדרך האחת שמתוארת מעלה אם כן זה מתחיל. וכך נותרת בנו ככל הנראה הכמיהה להמריא ולעוף, והצורך לבקוע ולפרוח, ולראות דברים שאינם מול עינינו, ולשמוע נגינות שאינן באוזנינו. אבל אין ספק, אני מעֵז לומר - ובלי הבדל איך ניטּעו בנו התחושות האלה - נראה שמכולַן נולֶדת לה השירה כמו יש מאין, חלל שמתרגם את עצמו ומחליף צבירה, גלגול חדש של אותן תחושות עצמן שסובבות ביקום, שאלות שנחרזות לנו וכנראה לעולם לא נמצא להן תשובה.
כתיבתה של הר-שפי עשירה, עמוקה, גבוהה, זורמת ונעימה על-אף הכול ולא יוצרת כובד. יש איזה עונג והזמנה לריחוף בקריאה.
תהיות עמוקות מובאות בנהירוּת של ביטוי, ואתה צא ולמד, תוך זמן קצר שאורכו כאורך שנות חיי אדם, את כל הדברים האלה שהונחו לפתחך. איך תוכל לזה. בינתיים המחשבות האלה שנוקפות בה נוקפות גם בך. ואם זה הלך רוחך כשאתה קורא את השירים, והרהורים על עומקם ורהבם של השמים עולים בך, אין זאת אלא ששירי הספר, אם בתכנים המופלאים שבם ואם בניסוחים הקסומים שלהם, אכן סוחפים אותך.
סיון הר-שפי, "שמש שקהלת לא ידע", הוצאת "הקיבוץ המאוחד" 2014, 93 עמודים).
