אני לא מוצא מספיק זמן כדי לצפות בכלל בטלוויזיה. ואם בכלל אני רואה עניין לעבור את סף תשדירי התחזית- זה די נדיר. בדרך כלל זה נגמר בתחזית. ככה זה. הימים אצלנו מתחלקים לימים שאפשר להכניס כביסה, ולימים שאי-אפשר להכניס כביסה. לצערנו, הבצורת שניחתה עלינו השנה נתנה יותר ימים של כביסות. זה לא אומר שאני מצליח להגיע לתחתית סל הכביסה בכלל, אבל המכונה עובדת וזה משתלב לי יפה עם הרעש של טרקטורונים שמסתובבים אצלי בשכונה באין מפריע.
באופן כללי אני מרגיש שמזלזלים בנו. כשאני מחזיק את עצמי ומזפזפ לראות מה זה "היפה והחנון" למשל (רצוי על קיבה ריקה), אני לא מוצא מילה אחרת מ"מזלזלים". כנראה שקובעי המדיניות בטלוויזיה החליטו להוריד את הרמה של התוכניות עד למתחת לתחתית. מה זה אומר עלינו? האם זה מה שאנחנו שווים?
אבל כשאני מגיע לשעה תשע ועשרה (החדשות כבר לא מסתיימות בתשע כמו פעם), אני מגלה ששוב יש תוכנית ריאליטי. זה כבר לא
כוכב נולד/ מזמר/ פקטור. זה כבר עוד תוכנית בישול. בהתחלה די חיבבתי את הרעיון, שנותן לנו משהו יותר מעניין, מאשר לצפות באנשים סגורים בדירה רבים ומקללים זה את זה. סוף כל סוף מדובר על מתמודדים שרוצים להפגין כישורי בישול. במציאות של ימינו- מי כבר יש לו סבלנות לבשל. החיים במיקרו. קונים אוכל של קייטרינג לשבת ובשאר השבוע אוכלים ג'אנק.
והנה גברים- כן אני מתכוון אליי- עומדים עם סינר ומבשלים דברים מעניינים.
פעם תהיתי, מה קורה עם כל כמויות האוכל שנשארות אחרי הצילומים. דברתי פעם עם צלם שאמר לי, שאומנם אין לו ארוחות בעבודה, אבל לצלם תוכניות בישול, זה בהחלט פותר את בעיות הרעב של צלמי התוכנית. אך כמו כל תוכנית ריאליטי, גם כאן התחלנו לאבד את הכיוון. תוכניות בישול ומתמודדים שרוצים להגיע למסך כבר צצים כפטריות אחרי הגשם (מעניין לומר את זה דווקא על תוכיות בישול). והעובדה שהמתמודדים מבשלים גם בשר חזיר או חרקי-ים, הם משהו שלא עובר לי את העין. בטח לא את הפה. בתור מישהו דתי זה בטח מפריע לי, אבל מסתבר שלא רק לדתיים זה מפריע. הנה למשל
יהורם גאון או אברי גלעד, שכבר העלו את הנושא ושאלו שאלה נכונה "האם זה נכון שבטלוויזיה ישראלית יראו דברים כאלו?".
בינתיים זה לא משפיע, ואם להתרשם מהתורים הארוכים של המתמודדים, זה נראה כאילו שהכול מותר. תוכניות הבישול כבר בוחרות מועמדים על-פי צבע, עדה, מוצא. ככה שההרכב הוא בכערך כמו ההרכב של תחרויות הזמר או בג"ץ- הרבה אשכנזים ואחד מכל סוג- ערבי דתי אתיופי ומזרחי. ואנשים מצליחים בתחומם מוכנים לעזוב הכול רק כדי להגשים את חלום הבישול. כך למשל, מתמודדים אמן, ד"ר לביולוגיה מולקולארית, איש עסקים מצליח, מעצב אופנה ואירועים ועוד בעלי מקצוע, שלמרות הצלחתם מציגים כי השאיפה האמיתית שלהם היא להפוך את הבישול למקצוע.
לא מזמן, שוחחתי עם מישהו שעובד כשף באחד המלונות באזור ים המלח. החיים הם לא דבש מסתבר. בגיל חמישים, אותו בחור מוצא את עצמו מתאכזב מחלום חייו - הבישול. והחלום הזה עלה ביוקר, או במקרה שלו לא ממש שווה הרבה.
שנים של עבודה קשה, לא מתגמלת ובעיקר גוזלת המון זמן. לא לראות את הילדים בחגים ושבתות, לצאת לעבודה כשהילדים ישנים ולחזור כשהם ישנים. העבודה היא פיזית. 8, 9 וגם 12 שעות על הרגליים, בשבתות ובחגים, בחום המטבח ובלחץ אינסופי. על 6 משמרות בשבוע, מעל 200 שעות בחודש, בשכר שעתי, הרוויח כ-6,000-7,000 נטו.
היום הוא מוצא את עצמו מובטל. המלון החליט להפריט את המטבח שלו ובעצם לשלוח אותו ואת חבריו לחיפושי עבודה. בגיל חמישים.
בשורה טובה לחולמים ולשפים יש חלום בחיים - לפתוח מסעדה משלהם. אז שיתעדכנו במה זה כרוך. לפי נתוני דן אנד ברדסטריט, עלות הקמה של מסעדה או בית-קפה נעה בין 150 אלף שקל ל-3 מיליון שקל לפחות. לעלות ההקמה הפיזית של מסעדה יש להוסיף הוצאה של 20-40 אלף שקל על מיתוג, ועיצוב אדריכלי של בין 50-80 אלף שקל. החזר השקעה ממוצע בתחום עומד על 6 שנים, ואורך החיים הממוצע עומד על 3 שנים. עוד עולה כי ב-2013 נסגרו 3,300 עסקים בתחום וכי רמת הסיכון בענף המסעדות ובתי-קפה גבוהה בכ-30.8% מרמת הסיכון הממוצעת במשק. רק 20% שורדים ומצליחים".
ומשהו לסיום אני מזדעזע כל פעם מחדש, מהעלונים שמצטרפים לעיתון השישי בחודש האחרון. עלוני תחפושות לילדים, מציגות תחפושות שאני לא מבין איך בדיוק אפשר להלביש ככה ילדה, ומה בדיוק חשבו לעצמם המעצבים או מה שזה. למה הורים מלבישים את הילדות שלהם בתחפושות כאלו? ארגוני נשים ביקשו לאסור את מכירתם של תחפושות כאלו, אבל משרד הכלכלה מגמגם. ואילו אני הדל-לא ארגון ולא ממסד- מביע את מחאתי הקטנה. אני לא קונה מאותן חנויות.
