רעיון השבת מוזכר מספר פעמים בתורתנו הקדושה. שלוש הפעמים הראשונות קשורות למעשה בראשית, ולאחר מכן פעמיים בנוסח שונה- בעשרת הדברות. בפרשת 'יתרו' הדגש היה "זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כ, ח), ובפרשת 'ואתחנן' "שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (דברים ה, יב).
אך מה הטעם של אזכורו הראשון של יום השבת בבראשית: 'וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה: וַיְבָרֵךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ" (בראשית ב, ב-ג)? הרי בשלב זה התורה מתארת את מעשה בראשית לכלל אומות העולם, ואין באזכור השבת בשלב זה משום ציווי לגביהם, שהרי ידוע ששמירת שבת אינה אחת משבע מצוות בני נח.
לעניות דעתי, אזכור קדושת השבת והתברכותה מאת הקב"ה לאומות העולם, בא כתקוותו של השם, שלמרות שהם אינם חייבים בשמירתה ובקדושתה הוא מצפה מהם, כג'סטה מוסרית כלפיו, שברא את העולם ואת בני האדם, שילכו בעקבותיו ובזוכרם את הבריאה גם יקדשו את היום שבו הוא סיים את כל מלאכת הבריאה. מכיוון שהאדם הראשון לא התנדב לזוכרה ולשומרה מרצונו, הקב"ה לא כפה את שמירתה על כל בני נח. אומנם הוא כן דרש מהם לדעת שהוא חי וקיים וברא את הכל, וכתוצאה מכך הוא גם קידש את השבת. אם ילכו לקראתו, לכבודו, ויתגיירו הם יחויבו בשמירת השבת כהלכתה, ואם לא, אזי מבחינתו מקומם בעולם הבא כגויים צדיקים - מובטח. זהו למעשה הפן האוניברסלי של השבת.
נשאלת שאלה נוספת, במה בירך וקידש הקב"ה את השבת? הדבר לא נאמר במפורש בתורתנו הקדושה. לדעת הרמב"ן, הקודש שביום השביעי הינו רמז לעולם הבא שכולו 'שבת ומנוחה לחיי העולמים'. במילים אחרות "היום" הזה נבדל מיתר הימים במהותו ובטבעו. הוא מסמל את ייעודו של העולם הגשמי, שהוא יום ארוך של התבטלות מן הגשמיות לטובת הרוחניות, מציאות של עולם נצחי בציווי הקב"ה. אומות העולם לא הבינו זאת עד שקיבל עם ישראל את המצוות, זכור ושמור בדיבור אחד.
אך בנוסף ישנו פן פרטיקולארי לשבת - פניה היהודיות הייחודיות. בפרשת 'יתרו' דורש הקב"ה מאתנו כבניו לזכור, אך לא רק לזכור את מעשה בראשית "כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה ה' אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ...ויָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל-כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ" (שמות כ, יא) אלא גם לחקות את שביתתו שלו אז על-ידי שביתה שלנו מכל מלאכה בכל יום שבת לנצח. למעשה, כבר פה נדרשנו הן לזכור והן לשמור את השבת.
אם כך, נשאלת השאלה: מדוע החליט הקב"ה לחזור על מצוות השבת שוב בפרשת 'ואתחנן' כאשר הוא החליף את המילה הראשונה בציווי מ"זכור" ל"שמור"? ועוד שהוא מיד מודה שכבר נדרשנו בעבר לשמור את השבת שכן כתוב בפרשת 'ואתחנן' "שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹקֶיךָ" (דברים ה, י"ב). היכן ציווך? שם בספר שמות.
התשובה לעניות דעתי הינה שהקב"ה התעלם מזיכרון טעמי השבת שנרמזו לגויים בבראשית, ורצה שזכר הבריאה והשבת תימסר שוב לבני ישראל, כעם סגולה, שם במעמד הר סיני עם הכל הלכות הזיכרון והשמיעה שכלולים בה. הסתפקות בציווי הראשון תחשב טעות. השבת שם הייתה בהקשר הבריאה בלבד, ואילו פה לפני הכניסה לארץ הקודש יש טעם נוסף שהינו זכר ליציאת מצרים. מצרים שממנה יצאנו כעבדים, ורק בכוחו של אבינו שבשמים הפכנו מעבדים לבני חורין שנצטוו לקבל עול מלכות שמים -- להיות עבדיו של הקב"ה --- מיראה, מאהבה ומהכרת הטוב: "כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל-כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹקֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת" (דברים ה, טו).
יהי רצון שעם ישראל יזכור וישמור את יום השבת, וגם יפרסם את מעשה בראשית ומעשה השבת של הקב"ה ע"פ תפילתנו היומיומית: "הוֹדוּ לַה' קִרְאוּ בִשְמוֹ, הוֹדיִעוּ בָעַמִּים עֲלִילוֹתָיו...סַפְּרוּ בַגוֹיִם אֶת כְּבוֹדוֹ, בְּכָל הָעַמִּים נִפְלְאֹתָיו".
