יאיר לפיד היה אמור להיות, לאחר הבחירות האחרונות, בנובמבר 2012, כוכב הפוליטיקה בישראל, מנהיג השינוי בישראל, מחדש חידושים משמעותיים עבור מצביעיו ואף עבור אלה שלא הצביעו בעדו. תקופת הזוהר של לפיד, היינו ימי הקמפיין, היו רוויי התלהבות, גדושי תקוות, נוטפי תיקונים חברתיים ועטורי שוויון וירטואלי. ללא ספק קיוו רבים מהמצביעים כי יש ביאיר לפיד גרעין של אישיות-של-מנהיג ו"יש עתיד" היא לא רק סיסמה.
תקוות המצביעים הוא היה אמור, לפי תקוותיהם של מצביעיו שנשאו אותו על כפיים של 19 מנדטים, להפוך את ישראל למדינה שרצינו שתהיה, המדינה שהרצל חלם עליה (מדינה חילונית מופרדת מהדת) ושרבין מת למענה. גם אלה שלא הצביעו עבור יאיר לפיד, קיוו - כאשר נודעו התוצאות - שהנבחר החדש יביא עימו יוקר מחיה סביר, מחירי דירות שפויים, שכר דירה סביר, זכויות אזרח ברמת מדינות ה-
OECD, רווחה לזקנים ולחסרי יכולת, שיפור ניכר בחינוך ובתחבורה, ועוד שלל הקלות אזרחיות וכלכליות שמזמן לא חיינו אותן בישראל.
תקוות הצעירים יאיר לפיד היה תקוות הצעירים, תקוות האינטלקטואלים, תקוות דור הביניים, בני הארבעים שכבר לא משיגים עבודה מפאת גילם המופלג, תקוות הפנסיונרים שמקבלים מהביטוח הלאומי 1,700 שקל לחודש אחרי ששילמו את דמי הפנסיה במהלך כל שנות עבודתם ובשליש האחרון לחייהם - אם אין להם מקורות כספיים אחרים, הם חיים כעניים מרודים לכל דבר. הנבחר החדש, נראה מבריק, שנון, בעל לב גדול, הבנה מעל הממוצע, רגיש, חכם ויפה. מכל הרשימה נשארה כרגע רק תכונת ה"יפה".
שר אוצר המון ישראלים חשו סחרחורת וחולשה, כאשר הסכים לפיד להיות שר האוצר, תפקיד הדורש מיומנות, ניסיון, הבנה בכלכלה ובהיסטוריה של השווקים בעולם, כושר ניתוח היסטורי ועתידי, המון פיקחות והשכלה וכישרון מיוחד למתמטיקה. ליאיר לא היה דבר מכל אלה, אבל יש לו את מה שישראלים ויהודים אוהבים לחייך ולהתמוגג ממנו - "חוצפה". "יש לו חוצפה". החוצפה - תכונה יהודית ידועה, שמי שניחן בה, לא ניחן בתכונה הנקראת אמינות. או שיש לך חוצפה או שיש לך אמינות. חוצפה ואמינות, משום מה, לא הולכות יחד.
מרגע שהתחיל לכהן כשר אוצר, יאיר התגלה כד"ר הייד, כשם שלפני המינוי (כלומר במהלך הקמפיין) היה ד"ר ג'קיל (או להפך). מאז התמנה לשר אוצר, ניכר כי השר החדש שמדי פעם מכה על חטא ואומר "טעיתי", בעצם מאוהב בעצמו מעל הראש. הביטוי הנפוץ בסלנג הישראלי "עף על עצמו" מתאים לו ככפפת עור גדי ליד.
לא פעם ניתן לחוש כאילו יאיר הוא בנו של
בנימין נתניהו. עד כדי כך יש להם גנים דומים בהתנהגות ובהתייחסות לאזרחים כאל טיפשים ונחותים. אולי העיסוק בפוליטיקה מצמיח גנים מיוחדים... בין השאר, לפיד מהלל את עצמו ואת הישגיו בלי הרף. אנחנו מחפשים את ההישגים ומוצאים אותם בעיקר בדף הפייסבוק של יאיר לפיד. לפיד מנהל משטר דיקטטורי בתוך מפלגתו ועל פיו יישק דבר. 18 חברי יש עתיד מצייתים לבוס, וככל הנראה לא יחליטו שום החלטה מבלי ששר האוצר יאשר אותה ויסכים עימה.
איש הבטחות וסיסמאות במציאות, ההבטחות שהבטיח יאיר לבוחרים התפזרו באטמוספרה. הוא אמר: "לא אסכים להעלאת מיסים" - ומיד עלה המע"מ. אמר: "ירדו מחירי הדירות" - והמחירים עולים. נחשב לפטרון מעמד הביניים, "הוריד מחירים" במחלקת דברי החלב - שחוסכים לאזרח גרוש וחצי מתקציב המשפחה, לעומת מאות שקלים שנשאבים מתקציב האזרח שעלו בצורה מבהילה: ארנונה, חשמל, מים, מזון, דיור ומה לא.
כסף לניצולי שואה 130 אלף שקלים הועברו לחשבון של ניצולי השואה הזקנים, כאשר לפיד כבר הודיע יותר מפעם אחת כי "העביר" 300 אלף ועוד 850 אלף לאותם ניצולים בסוף חייהם. למי העביר? מה העביר? מה קורה שם עם הכסף? למה אי-אפשר להאמין לשר האוצר? כבר היה לנו שר אוצר קודם, שטייניץ, שופרו של ביבי, שהיה מספר סיפורים ידוע, נושם את מה שביבי נושף ומרמה את האזרחים. הנה החדש, יאיר לפיד, התקווה שנגוזה, מבלף עוד יותר. יאיר לפיד, אתה לא יודע שאי-אפשר לשקר את כולם כל הזמן?
"הציונות חזרה" - סיסמת קמפיין החודש לפיד לא שינה דבר משמעותי מאז הפך לפרסונה בממשלה החדשה; הימין שולט בעניינים, האופוזיציה מגמגמת, הציבור לא יוצא לרחוב, ביבי מתנהג כאילו לפחות זכה באוסקר וכמו היה בדרכו לפרס נובל לשלום. ויאיר? ממשיך לעוף על עצמו, להפריח סיסמאות, כמו למשל "הציונות חזרה", ועוד שלל סיסמאות והכרזות שערכן כמו קמפיין למכירת מוצר חדש ברשתות, סוג של פרומו בערוץ 10 שמנסה להיות סנסציוני, "מוכר" ומביא רייטינג. ציונות? כסף? מעמד ביניים? דירות? כל זה שטויות - הרייטינג הוא המולך אצל לפיד, כמו בכל קמפיין מסחרי.
