בימים אלה מגיש העיתונאי, רם לנדס, את המלצות הוועדה שעמד בראשה לשר התקשורת, בעניין מבנה חדש ל
רשות השידור. על-פי מה שידוע כבר הוועדה ממליצה לסגור את הרשות הקיימת והקמתה מחדש במתכונת ארגונית, תקשורתית ומשפטית חדשה. כמו-כן הוועדה ממליצה על פיטורי מאות עובדים והקמת "מנהלת חדשה", שמשמעותה ביטול מוסדות רשות השידור. תחת האליבי הכביכול "מקצועי" מבצעים מניפולציות.
"תוכנית ההבראה" האמורה להתבצע, משמעותה המעשית היא מסירת הנכס הציבורי התקשורתי הקיים לשליטה בלעדית של חבורת עיתונאים אינטרסנטים (חלקם מחפשי תעסוקה), ללא בקרה ופיקוח ציבורי, כפי שזה קורה בפועל בשתי הרשתות המסחריות. "המנהלת החדשה" (כיצד תמונה? מי יהיו חבריה? האם תהיה מייצגת את מגוון הציבור? האם השר ימנה אותה?) תהפוך את השידור הציבורי לשידור בשליטה של עיתונאים שיעצבו את דעת הקהל על-פי השקפתם, ללא איזונים ופיקוח ציבורי אמיתי.
"מפלגת התקשורת" מתכוונת להשתלט על רשות השידור על-רקע המשבר האמיתי והמתמשך בו מצויה רשות השידור (משבר ארגוני, כספי וניהולי) ועל-רקע הרפורמה שלא יצאה אל הפועל, ועל סמך ההמלצות של וועדת לנדס, קיימת התארגנות של קבוצת עיתונאים אינטרסנטים להשתלט על רשות השידור הציבורית כביכול בשם "המקצועיות".
"מפלגת התקשורת" הלוחמת נגד "הפוליטיזציה" של הרשות ע"י הפוליטיקאים לדעתה שואפת להפוך את הרשות לטובת פוליטיזציה של העיתונאים בעצמם, כפי שזה קורה בערוץ 2, 10. קבוצה קטנה של כ-25 אנשי תקשורת בכירים, פועלת בפועל כמפלגת תקשורת בזירה הפוליטית, ללא שקיפות וללא אחריות. הם רוצים להפוך נכס ציבורי זה לנכס בראנג'אי במסווה "מקצועי" תוך פזילה אל ההטבות והיתרונות כמו בערוצים המסחריים.
הפוליטיקה של חופש הביטוי הסלקטיבי בתקשורת חלק מהתקשורת הפכה לגוף פוליטי אקטיבי, המשמש חלופה לחלק מהשמאל שנכשל אלקטוראלית, אבל השפעתו התעצמה בתקשורת. התקשורת הפכה למונופול של חבורה קטנה, שחבריה מראיינים איש את רעהו כביכול "בשם" קשת הדעות בעם.
כתוצאה של החלשות הממשל הממסדי, נוצר ואקום אליו חדרה התקשורת המפלגתית, ששמה את הדמוקרטיה ללעג. תקשורת מפלגתית זו הפכה לפוסקת מהו ביטחון ומהו אסון. מי הוא המשיח הפוליטי ואת מי יש להדיח. מהו תקני וראוי ומהו פסול ושלילי. תקשורת זו סבורה שהיא "הרשות הפוסקת" העליונה במדינה. תקשורת מפלגתית תמיד תחת המסווה "המקצועי", לועגת ובזה לפטריוטיות ולצה"ל. מכבדת ואף תומכת בפלשתינים. סולדת את הממשלה.
חופש הביטוי לכל כשאיפה לא קיים. הסלקטורים של "מפלגת התקשורת" קובעים ומסננים למי תינתן הזכות לחופש הביטוי.
מפלגת התקשורת אינה רוצה ביקורת של הרשות "תמונה אחת שווה יותר מ-1000 מילים", נאמר בפתגם הידוע. העיתונאים מממשים פתגם זה. הם שולטים גם על המילים וגם על התמונות וכך הם מצליחים להשפיע על דעת הקהל בכוון הרצוי להם.
הביקורת נגד "הדרג הפוליטי" ברשות השידור הוא דחליל הפחדה שמשתמשים בו חלק מהעיתונאים, בעלי האג'נדה הפוליטית, שסבורים שחופש הביטוי זה מונופול רק שלהם. כל זאת כדי למנוע את הזכות והחובה של גוף דמוקרטי וייצוגי לבקר אותם. עיתונאים אלה מצליחים להרתיע ולחסל ציבורית כל איש ציבור המבקר אותם.
הרצון לבטל את מוסדות הניהול הציבורי של רשות השידור, ע"י הקמת "הנהלה מקצועית" בראשות שופט בדימוס כקישוט, משמעותה תהיה ניתוק השידור הציבורי מכל חובה לאיזון, לביקורת, לשקיפות ולביטוי אמיתי של מגוון הדעות בציבור. "המנהלה הזמנית" תיהפך לקבועה.
הכישלון של רשות השידור, שתפקידה לפקח על השידור הציבורי למען מתן ביטוי אמיתי למגוון הדעות, הוא בכך שהוא לא התערב לבחון האם חוק רשות השידור מבוצע.
ברשות השידור יש מאגר עיתונאים מנחים ופרשנים הטובים ביותר שיש לנו:
עודד שחר,
עודד גרנות.
אורן נהרי.
דוד ויצטום.
אילה חסון.
קרן נויבך.
יעקב אחימאיר.
אריה גולן. הם לא זקוקים ל"כוכבים" מבחוץ שינהלו אותם.
האם "שיקולים מקצועיים" בתקשורת נקיים משיקולים פוליטיים ואישיים? בכל שיקול מקצועי ברוטו של עיתונאי יש גם שיקול אישי נטו, המושפע מדעותיו והשקפותיו בנושאים אקטואליים ואידיאולוגים. חלק מהעיתונאים יודעים לעשות ההבחנה בין העובדות נטו לבין האישיות נטו. ואולם חלק אחר של העיתונאים שיש להם אג'נדה, לא רק שלא עושים את ההבחנה אלא במודע ובגלוי לא רוצים לעשות ההבחנה ומובילים את האג'נדה הפוליטית שלהם בשם "המקצועיות" כביכול.
ישנם עיתונאים של אג'נדה שמעוותים ומסלפים מידע אמין, באמצעות הטיה של "פרשנות מקצועית" כביכול שתתאים לדעתם הפוליטית. רבות מהתחזיות הוורודות או הכושלות של חלק מהעיתונאים, מופקות בהתאם להטיות האישיות של דעותיהם שלרוב גם נכשלות ולא מתקיימות.
שיקולי עריכה מקצועיים של עיתונאים, בתחומי החדשות והאקטואליה, אינם מבוססים על מדע מדויק ואף לא על בסיס מתמטי. הוא מבוסס אומנם על המידע העובדתי, אבל גם במידה רבה על הפרשנות והטעם האישי שאיננו מנותק מדעה פוליטית. ואולם העיתונאים לא מודים בכך ותמיד כשמבקרים אותם, הם מתגוננים באמירה שכביכול הכול רק "מקצועי נטו" אין דבר כזה.
תקשורת מגויסת - תקשורת מופקרת
- תקשורת מאוזנת
בין תקשורת מגויסת בסגנון הבולשביקי, לבין תקשורת מופקרת בסגנון האנרכיסטי, יש מקום וצורך בתקשורת אמינה, הגונה, מקצועית, מאוזנת, משקפת, אך גם פטריוטית בלי להצטדק.
חלק מהעיתונאים שומרים על הגינות ועל איזון, על כללי האתיקה וגם על האינטרסים הביטחוניים והלאומיים. ואולם חלק אחר מצפצף על כל הכללים ורואה עצמו כרשות עליונה במדינה, מעל למחוקקת ולשופטת. חלק זה של העיתונאים, בעלי אג'נדה פוליטית אקטיבית מנצלים את שליטתם בתקשורת להטיות ו"לפרשנויות" מגמתיות של העובדות.
החל משנות האלפיים, כאשר גברה האכזבה מ"תהליך השלום" ומכישלון האלקטוראלי של השמאל, התעצמה תופעה חריגה בתקשורת. חלק חשוב בתקשורת הפך בפועל לגוף פוליטי אקטיבי במסווה של "מקצועי".
