בעולם שבו הדימוי האחרון קובע, מוכרחים להציג את פניו של הרֶשע האירני. לשם כך צריך לספק הוכחות לענף הייצוא היחיד של משטר האייתוללות, פרי המהפכה האיסלאמית המפוארת: טרור ורצח. ההוכחות דרושות לעורר את המערב החולה, העסוק בפעם המי-יודע-כמה בהיסטוריה בריצוי הרֶשע והשקטתו, במקום להכריעו. התמונה שהמחישה את המצב ניתנה בדמות שרת החוץ של האיחוד האירופי, קתרין אשטון, לבושה כמוסלמית כנועה בפגישתה עם ראשי משטר האימים בטהרן. זה זמן שהמערב עוטה על נפשו ועל ערכיו רעלה מוסלמית; אוזניו ערלות ודוק תקינות פוליטית ארורה מכסה את עיניו מלראות נכוחה מי אויב ומי אוהב. גם אצלנו יש דמויי קתרין אשטון; מבחינתם ישראל אשמה כמושכל ראשון. חלקים ידועים בתקשורת התגייסו לקעקע את ההישג. אני מוכן לקבל את הביקורת על עודף הסיקור שכלי התקשורת האלקטרוניים העתירו עלינו. עם זאת, איני זוכר שמישהו מחבורת הנרגנים התלונן על שטיפת המוח בזמן הסכמי אוסלו או ההינתקות. כשהבליץ התקשורתי שירת את מטרות החבורה - חורבן ההתיישבות וקריעת חלקים מארץ חיינו - היא הִינהנה בשביעות רצון ולא השמיעה קולות אחרים. עכשיו, כשהתמונות אינן משרתות את מגמת התבוסה הנפשית שהיא מבקשת להדביק בה אותנו - נשמעות זעקות שבר. אינכם חייבים לצפות. בידיעות אחרונות התנצחו מגמות סותרות: איך אפשר לדבר נגד מבצע כה צודק ומוצלח, תודה לאל? מצד שני, בראש המבצע עמד בנימין נתניהו, שמבחינת נוני מוזס וחבורתו הוא האויב האמיתי, ולא אירן או חמאס. במצב כזה, כל שבח למבצע מוסיף נקודות לנתניהו. אבוי. כך נוצר פיצול בין הסיקור החדשותי לפרשנות בעיתון שפעם הייתה לו מדינה. סימה קדמון תהתה אם עיתוי המבצע נועד ליח"צ של רה"מ. יושב-ראש ממשלת ישראל וחושב, כיצד אאדיר את שמי? אסכן חיי מאות לוחמים, חודשי עבודה מאומצת ומקורות מודיעיניים - כדי לזכות ביחסי ציבור. "ידיעות" לשירותכם. כותבים בכירים נוספים רמזו שמדובר בהצגה מתוזמרת מראש. רק נחשוב מה היה קורה לוּ, חלילה, נכשל המבצע. הגדיל מכולם בכיר ב"ידיעות", יגאל סרנה: "אחת משש יצואניות הנשק הגדולות (ישראל) לכדה (פיראטית) באמצעות מאות לוחמים ספינת מלט ונשק קטנה של יצואנית אחרת (אירן) שנשאה נשק (לסודן) או לשכנה (עזה). תארו לכם פיראטים סודנים מטפסים על אחת מאוניות המכולה הנושאת טילים ישראלים או אמריקניים. ימים מביכים ללוחמי הדממה". "ימים מביכים" ללוחמינו, נכתב ב"ידיעות", משום שחיילינו כמוהם כפיראטים סודנים, ובכלל מה ההבדל בין ישראל לאירן - זו מייצאת נשק וגם זו. והספינה? ספינת מלט. אלה פניו של העיתון, שמסוף שנות ה-80 היה המשווק העיקרי בהסכמי הדמים היצירתיים מבית המדרש של חובבי חורבן ההתיישבות. לא בכדי נוטשים אותו יותר ויותר קוראים. הם יודעים להבחין בין חושך לאור. וטוב שכך. קשה לדרוש מקתרין אשטון להתעשת ולהבחין בין טוב לרע ובין קודש לחול, אם אצל חלקים מרכזיים בתוכנו השתבש שיפוט המציאות. חברים יקרים, מדינת ישראל לכדה ספינת נשק אירנית במסווה, שנועדה לפגוע בנו. ההישג עשוי לעזור גם בחשיפת פני משטר הרשע בטהרן לטובת שלום העולם החופשי כולו. כי מציון תצא תורה. לא מסובך.