והכל במשמרת של ראש הממשלה הלא נכון

בעוד כמה ימים צפוי ראש הרשות הפלשתינית אבו-מאזן, להגיע לוושינגטון לשיחות עם הנשיא אובמה. ספק רב אם גם לקראת פגישה זו נוכל לקבל מושג על מה שצפוי בה, לפי ראיון שיעניק אובמה לג'פרי גולדברג. ראיון שבו מן הסתם, יספר הנשיא כמה הוא מתוסכל מסרבנותו של המנהיג הפלשתיני, הדוחה כל דרישה ישראלית, גם כזו שכלל לא הועלתה. האמת היא שקשה לגנות את אובמה על חד-צדדיות מקוממת ביחסו אל שני הצדדים, במדיניות שאותה הגדיר כ"פנטזיה", דווקא עיתון אוהד כמו ה"וושינגטון פוסט". הדיווחים שמעבירה שגרירות ארה"ב בישראל לוושינגטון, מספרים לבית הלבן תמונה מעניינת. מבחינת חלק מאמצעי התקשורת הכתובה והאלקטרונית בישראל, מדובר בעצם לא במו"מ בין הצד הישראלי לצד הפלשתיני, בתיווך אמריקני, אלא בתהליך המתנהל במעמד צד אחד בלבד. הצד הישראלי כמובן. זהו צד הסרבן הניצחי. הצד שבמקום לקבל את כל דרישות הרשות הפלשתינית, מעלה דרישות לא הגיוניות ולא נחוצות שרק נועדו לטרפד את המו"מ. הצד שפניו אינם לשלום. הצד שמרמה את כל העולם. שק שלם של האשמות, שחלקן עושה רושם נכתבו עוד לפני שהחל בכלל המו"מ. רגע, אבל היכן הצד הפלשתיני? אוקיי תפסנו שכל הרשעים נמצאים בירושלים, אבל מה בקשר לאבו מאזן וחבריו? אז זהו, שהצד הפלשתיני לא קיים כמעט בכלל. הפרשנים החרוצים מתרכזים רק בצד הישראלי. הם מברברים דקות ארוכות כמה ישראל עובדת על כל העולם, אבל מקפידים להתעלם מעמדתם של הנכבשים והמדוכאים. אמנם מדי פעם פורצות את האמברגו הלא רשמי כמה הכרזות פומביות מרתקות של אישים בולטים ברשות הפלשתינית. הכרזות ביחס לעמדת הרשות במו"מ שמנהל ג'ון קרי והן כחלק מפיתוח רטרואקטיווי של ההיסטוריה הפלשתינית, אבל מדובר בפירסומים כמעט מחתרתיים. זוהי ללא ספק גישה מוצדקת מצד רוכלי חזון השלום הפנטזיונרי ששוב מנסים למכור לציבור הישראלי שבע האכזבות סחורה משומשת בלבוש חדש. ובאמת, הרי אי-אפשר לפרסם למשל ברבים כי אחד מבכירי הרשות הפלשתינית הצהיר כי "לעולם לא נוותר על הכותל המערבי"! נכון שזה נשמע כמו מתיחה של יגאל שילון, אבל זו הכרזה אמיתית, מצד מי שכבוד הנשיא פרס ממשיך להגדיר כ"שותפינו האמיתיים להסכם שלום". אבל מה שבעצם מוציא את מחנה השמאל מדעתו, היא הדרישה שעליה חוזר ומדבר ראש הממשלה כבר כמה שנים. הדרישה שבכל הסכם יכירו הפלשתינים בישראל כמדינתו של העם היהודי. "דרישה מיותרת", "איננו זקוקים להכרה פלשתינית שכזו", "תנאי שרק נועד להכשיל את המו"מ", ועוד כהנה וכהנה בליסטראות מילוליות. עוד כמה תגובות כאלה, אולי תתחרט ארה"ב על שאימצה את דרישת הבסיס הכי צודקת הזו. מעניין שכל דוברי השמאל בכנסת ובתקשורת מעולם לא שאלו את עצמם את שאלת ההגיון המתבקשת במקרה הזה: אם כדבריכם מדובר בתנאי בלתי נחוץ ומיותר, תנאי שרק נולד כדי להכשיל את המו"מ, למה הפלשתינים כל-כך מתעקשים להתנגד לו? למה הם חוזרים ב-2014 בדיוק על אותם נימוקים שגרמו להם ב-1948 להתנגד לחלוקת הארץ, בטענה כי לעולם לא יסכימו להכיר במדינה יהודית?