בריונות

"משרד מבקר המדינה רואה בחומרה קיום פיגורים בהיקפים משמעותיים בתשלומים לספקים, סוגיה שחוזרת על עצמה למרות הערותיו בדוחות ביקורת קודמים, זאת במיוחד נוכח חוסר האיזון ביחסי הכוחות בין משרד הביטחון והספקים; חוסר איזון שעלול לגרום לכך שספקים לא ילינו על פגיעה בזכויותיהם ועל נזק שנגרם להם עקב פיגור בתשלום, וממילא משרד הביטחון לא יפצה אותם בעבור נזק זה". זוהי לשונו של יוסף שפירא (יום ד', 12.3.14), בהתייחסו לכך שמשרד הביטחון מפגר בצורה שיטתית בתשלומים של מיליארדי שקלים לספקיו. מה ששפירא אומר בלשון משפטית יבשה, אני אגיד בלשון ברורה: משרד הביטחון מתנהג בבריונות. הוא מעכב תשלומים פשוט בגלל שהוא יכול. אני מוכן להתערב, שלא מדובר בתשלומים לתעשיה האווירית או לספקי המכוניות הצמודות של הקצינים, אלא בתשלומים לספקים קטנים התלויים במשרד. כאשר מישהו מנצל את כוחו כדי לפגוע בחלשים ממנו, הוא בריון. כאשר הבריון עושה זאת בצורה שיטתית, הוא פושע. וכאשר הפושע הוא גוף ממלכתי – ראשים חייבים לעוף. אבל, כרגיל במקומותינו, לא תיפול שערה אחת ארצה מראשיהם של הגזלנים הללו וגם לא ישתנה כלום. איך אני יודע? ראשית, ניסיון. שנית, שפירא מציין בדוח הנוכחי נקודות בהן משרד הביטחון כבר החל מטפל בעקבות הביקורת; הפיגורים בתשלומים אינם אחת מהן.

עם כל הביקורת שלי על ספרה של דינה זילבר בנוגע ליועץ המשפטי לממשלה, יש בו כמה וכמה גילויים מעניינים. תראו מה היא אומרת על דורית ביניש, אז פרקליטת המדינה: היא "שלטה אז במשרד [המשפטי] ביד רמה ובניגוד לו [יוסף חריש] הייתה מוערכת ואהובה על-ידי עובדי המשרד". ובהמשך: "אחרי שזמיר הלך הפכה ביניש ל'דיווה' של משרד המשפטים, והחל ממש פולחן אישיות סביבה, גם בפרקליטות וגם בתקשורת... כולם סגדו לה. זו הייתה התקופה בה היא קיבעה את שלטונה הבלתי-מעורער.... [ביניש] דאגה לכך שכולם יידעו עד כמה הוא [חריש] אידיוט וכמה היא חכמה". לקרוא ולא להאמין. כך התנהלה מי שהתיימרה להיות נושאת הדגל של המינהל התקין. ההתנהלות הזאת – כוחנות הגובלת בבריונות – לא הפריעה לוועדה למינוי שופטים לבחור את ביניש לבית המשפט העליון ולאחר מכן גם לנשיאתו. מה הפלא, שביניש אמרה לזילבר שממש לא משנה לה שלא שימשה בתפקיד היועץ המשפטי: "ממילא הייתי מעורבת בכל פרשייה חשובה בתקופת כהונתם של היועצים המשפטיים שכיהנתי לצידם". בטח, אוי ואבוי להם אם לא.

יש לעיתים בריונות מילולית החודרת לבין כותלי בית המשפט, כפי שעולה מדבריה של השופטת דבורה פלפל ביחס לעו"ד איציק אבירם, המרבה לייצג תובעים בתביעות ייצוגיות בנושאי שוק ההון. בדחותה תביעה שהגיש אבירם בנוגע להצעת רכש שביצעה אי.די.בי פיתוח בשנת 2009, הוסיפה פלפל את ההתייחסות יוצאת הדופן הבאה: "לא אוכל לעבור לסדר היום על דרך התנהלותו של בא-כוח המבקשים. לא ייתכן ללוות כמעט כל מסמך כתוב וכל שאלה בהטיית הפועל 'שקר' על כל גווניו, בייחוס תרמית, הטעיה וספקולציה לכל מי שהחליט, כתב או פעל לגבי נשוא המשפט... ניתן להגיע לתוצאה כזו ולהגנה על הלקוח, גם בשימוש במילים ובכתיבה שמכבדות את אומרן". פלפל מצטטת את דברי בית המשפט העליון, לפיהם "אין להחדיר מורא בלב המשתתפים בדיון המשפטי ולהקשות עליהם למלא את תפקידם", ומוסיפה: "אבל איני סבורה שהכוונה הייתה לניהול אלים ולא נחוץ של התבטאויות, שרק בעת שמיעת העדויות ניתן היה לעצור בעד שטפם".

הבריון שבכותרת הוא כדורגלן מכבי חיפה, שנכנס השבוע בברוטליות מכוונת ברפי דהן מבני יהודה וקרע את הרצועות בברכו. פרשני הספורט התווכחו על העונש הראוי לראיוס, אבל זה בכלל לא המגרש הנכון. ראיוס צריך לעמוד לדין על תקיפה חבלנית, צריך להחזיר לביטוח הלאומי את כל מה שישלם לדהן וצריך לפצות את דהן – ממש כשם שהיה קורה אילו היה מדובר בתאונת דרכים או בקטטה ברחוב. ומה היה למאמנו, אריק בנאדו, לומר על כך? "אני מתנצל בשם כל הקבוצה. בדרך כלל הוא לא מתקל כך. זה קורה, חבל שזה קורה לשחקן שלנו". אף מילה של גינוי וכמובן אף מילה על ענישה. כאשר זוכרים שמחנך הדור הזה הוא לא רק מאמנה של אחת מקבוצות הפאר בכדורגל הישראלי, אלא גם עוזר מאמן הנבחרת – מבינים הרבה יותר טוב מדוע הענף הזה נראה כמו שהוא נראה, מדוע האוהדים אלימים ומדוע ההישגים נשארים בגובה דשא.

הנה כמה ביטויים שנשמעו ברחוב החרדי רק בשבוע האחרון: "אבי אבות הטומאה", "יימח שמו", "עז פנים לגיהנום, רשע מרושע, חוטא ומחטיא, מזרע עמלק", "מושכי הזנבות", "שם רשעים ירקב", "התינוק מבעלזא ירושלים", "קשר רשעים", "ידיהם דמים מלאו בשריפת אלפי צעירים", "נביאי הבעל", "המיטו חורבנות לנצח". כל זה נאמר מפי חרדים על חרדים או על דתיים-לאומיים. כאשר זו האווירה מכל הכיוונים ולכל העברים, אין פלא שעד מהרה עוברים שם לבריונות פיזית – ושוב: גם פנימה וגם החוצה. כמי שבעד הידברות עם הציבור החרדי בנוגע לגיוס וליציאה לעבודה, זה גורם אפילו לי לחשוב האם יש עם מי לדבר והאם יש באיזו שפה לדבר.

תראו את הקומיקס הזה. זו הייתה העילה לפיטוריה של ליאת רוטנר מתפקיד עורכת השבועון "אותיות" שבבעלות שלמה בן-צבי. היא הכניסה בטעות את העמוד הזה, שבא מ"מעריב לילדים" השייך גם הוא לבן-צבי והביאה לבתיהם של ילדי ישראל הטהורים והתמימים את המילים "נשיקה צרפתית". זה היה חטאה של אחת הנשים המוכשרות ביותר שהצמיחה הציונות הדתית בשנים האחרונות, מי שכבר בשנות העשרה שלה כתבה רבי-מכר. זוהי התנהגות בריונית וכניעה ללחצים של רחוב חרד"לי, שגם בזה הולך ונעשה דומה יותר ויותר לחברה החרדית האלימה והכוחנית. זוהי התנהגות בריונית של מי שמתעלם מהרבה מאוד הישגים – "אותיות" תחת רוטנר היה שבועון נפלא – ועורף את הראש על טעות אחת. זוהי התנהגות בריונית, שאולי בעצם מסתירה סיבות אחרות ועלומות. ועוד משהו. מעניין מה צריך להיות גורלו של מי שלפי דברי עצמו, דרדר את כל קבוצת מקור ראשון לעברי פי פחת משום שהיה עסוק ברכישת מעריב – שכנראה הייתה גדולה עליו בכמה מספרים.